יחיעם ויץ, הדרך לוואסנר: כיצד אושרה ההחלטה על משא ומתן ישיר בין ישראל לגרמניה

המאמר עוסק בשאלה מה הייתה הדינמיקה הפוליטית והציבורית שבסופה אישרו הממשלה והכנסת את ההחלטה לפתוח במשא ומתן ישיר עם ממשלת גרמניה המערבית, משא ומתן שהביא לחתימה על הסכם שילומים בין שני הממשלות.

ראשיתו של המאמר בהצהרתו של קונרד אדנאואר, קנצלר גרמניה, מעל בימת הבונדסטאג ב- 27 בספטמבר 1951, כי העם הגרמני אחראי לפשעים שנעשו נגד העם היהודי. ההצהרה הזאת סללה את הדרך למגע ישיר בין המדינות. המאמר מסתיים ב- 10 בינואר 1952, היום שבו אישרה הכנסת את הצעת הממשלה בסוגייה זאת.

מדובר היה בסוגייה דרמטית לא רק מפני שהנושא הנדון היה טעון ורגיש, אלא מפני שההכרעה הייתה שקולה. עד הרגע האחרון כמעט לא היה ברור ידם של מי תהיה על העליונה –של תומכי המשא ומתן הישיר או של המתנגדים לו. הידיעה שלא מובטח לה רוב הביאה את הממשלה לעשות כל מאמץ כדי להוריד את פרופיל הדיון הציבורי בסוגייה הגרמנית.

על סדר היום הציבורי עמדה גם שאלת הלגיטימיות של השלטון. הוויכוח בשאלת המשא ומתן הישיר היה שיאו של תהליך שבו ניסו גורמים פוליטיים –מימין ומשמאל – לקעקע את לגיטימיות השלטון. הצלחתה של הממשלה להשיג רוב דוחק בהצבעה בכנסת הביאה לא רק לפתיחת משא ומתן ישיר, אלא גם לסיום הניסיון לקעקע את לגיטימיות השלטון.

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות