יד ושם – קובץ מחקרים כ"ח

יד ושם - קובץ מחקרים כ"ח

תוכן ותקציר של קובץ מחקרי יד ושם 28

מבוא

כרך כ"ח של יד ושם – קובץ מחקרים יוצא לאור בתקופה שהיא אבן דרך בהיסטוריה האנושית – המעבר מן המאה ה- 20 למאה ה- 21, מהאלף השני לאלף השלישי לפי ספירת הנוצרים. הכרך מופיע בסופו של עשור (ליתר דיוק בתום 11 שנה) שרבים האמינו שתהיה לו חשיבות מיוחדת. רבים במדינות הדמוקרטיות שאבו רוח של אופטימיות משינויים גדולים ורבי משמעות שחלו ברחבי העולם -- מהתמוטטותה של ברית המועצות ושחרורם הפוליטי של עמים רבים בתחילת העשור, ועד לביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל וביד ושם בסיומו.

האופוריה שרווחה במערב בתחילת העשור הזה דומה במידת מה לאווירה ששררה בסוף המאה הקודמת, אולם בשתי התקופות היא התפוגגה עקב אירועים שבאו אחריהן. עלייתה של הלאומנות הקסנופובית בחלקים רבים של אירופה, המלחמות הרבות נגד אוכלוסיות אזרחיות, ואפילו רצח עם במקרה אחד לפחות – כל אלה גורמים לנו לעצור ולהרהר.

התחזיות החיוביות בתחילת המאה ה- 20 התבדו כשזו הפכה מהרה למאה האלימה ביותר בהיסטוריה האנושית. מספר האנשים שנרצחו בחסות השלטון במאה האחרונה של האלף השני לספירה משתווה כמעט, לפי חישובים מסוימים, להיקף האוכלוסייה בעולם כולו בתחילת האלף הראשון.

האמונה העמוקה שרווחה לפני מאה שנה כי האנושות מתקדמת ומתחדשת כל העת וכי בעזרת המדע והפילוסופיה תוכל להשיג כל דבר כמעט, התבררה כאמת איומה ביותר. אמנם חידושים במדע, ברפואה ובתקשורת סייעו לרפא מחלות, לשפר את חיי האדם ולהאריך את תוחלתם, ולהפוך את העולם לכפר גלובלי, אולם בו בזמן זרעו הרס וחורבן בממדים שלא נודעו כמותם.

המלחמות, הרציחות ההמוניות והשואה היו תוצאה טבעית של הגורמים שעיצבו את המאה ה- 20. כמה מן המאמרים ומאמרי הביקורת המופיעים בכרך הזה ובמהדורה הקרובה של הקובץ מפנים את תשומת לבנו אל כמה מהשורשים הללו וביטוייהם, ואחרים בוחנים את יכולתה של האנושות לתרגם את השורשים האלה למעשי רצח. המאמרים הללו מזכירים לנו שהיסודות המרכיבים את חיי השגרה והיום=יום יכולים להתחבר לתהליכים היסטוריים רחבים ומופשטים ולהביא לתוצאות מרחיקות לכת, ולעתים גם להרס וחורבן רחבי היקף.

הכרך הזה נפתח בתרומתו המקורית של יעקב בורוט לחקר אחד הנושאים המטרידים ביותר בשואה – הקלות לכאורה שבה הקיאה החברה הגרמנית והאוסטרית את יהודיה, שהיטיבו להשתלב בתרבות שחיו בתוכה. בעזרת אוצר גדול של מסמכים יהודיים=גרמניים שנתגלו לאחרונה חושף מחקרו של בורוט תופעה של אנטישמיות רחבת היקף, סמויה וגלויה, אצל מפעילי אתרי נופש בגרמניה של ממשלת ויימר. מאמרו מתאר את ממדיה הגדולים של האנטישמיות הזאת ואת האופן שבו חלחלה אל חיי היום יום.

במאמר הזה ובמאמרים אחרים מרחיב יד ושם – קובץ מחקרים את גבולות הזמן והמקום של בדיקתנו את השואה. בעוד בורוט, החוקר כמה מהגורמים שקדמו להופעת החברה הנאצית, מחזיר אותנו אל שנות העשרים, לוקח אותנו יחיעם ויץ – במאמר החותם את חלקו המחקרי של הכרך הזה ועוסק בהחלטתה של ממשלת ישראל להיכנס למשא ומתן על פיצויים עם מערב גרמניה – אל שנות החמישים. על-ידי ניתוח הדיונים בממשלה ובכנסת ויץ מדגיש את המתחים שבין הסדר העולמי שלאחר המלחמה והצרכים המעשיים מכאן, ובין הזיכרונות הטריים מן הפשע ומבצעיו, מכאן.

אברהם אלטמן ואיירין איבר דנים בהיבט אחר של השואה – הגירת פליטים יהודים=גרמנים לשנגחאי בשנים 1940-1938. על בסיס מסמכים חדשים מעיריית שנגחאי מצרפים אלטמן ואיבר איש=איש את מומחיותו בנושא יפן וסין ומציגים מחקר מאיר עיניים על הגורמים שמאחורי קליטתם של היהודים האלה. אלטמן ואיבר טוענים שאף-על-פי ששנגחאי הפכה לאחד מיעדי ההגירה הזמינים ביותר בעבור פליטים יהודים במחצית הראשונה של שנת 1939 עקב רצונו של הגסטפו לדחוף את היהודים להגר, חוסר יכולתה של מועצת העיר לערוך ביקורת דרכונים, לא ראו בה מנהיגים יהודים יעד רצוי.

שטפן קליי מציע פרשנות חדשה לגורמים שהניעו את היטלר לאשר את פוגרום ליל הבדולח: מדיניות דיפלומטית של הליכה על חבל דק. קליי טוען שכאשר בוחנים את הפוגרום בהקשר של הנושאים שהעסיקו את היטלר במיוחד באותו זמן, עולה שההתנקשות בחייו של ארנסט פום ראת היוותה בעבורו הזדמנות נוחה לדרבן את בריטניה להיכנס למלחמה. וכשביקש מלחמה, הוא שאף למלחמה גדולה נגד בריטניה וצרפת, ולא למלחמה בהיקף מוגבל כפי שסוברים רוב ההיסטוריונים.

מתי ואיך התקבלה ההחלטה האופרטיבית לרצוח את 2.5 מיליוני היהודים של הגנרלגוברנמן בפולין במה שנודע בשם מבצע ריינהרד? על בסיס מסמכים שזה עתה נעשו נגישים, ולאור בדיקה מחודשת של מסמכים מוכרים בגרמניה ובמזרח אירופה, בוגדן מוזיאל מסיק שהיזמה לרצח היהודים הללו באה מצדו של אודילו גלובוצניק, מי שמונה בידי הימלר לפקד על המבצע. לטענת מוזיאל התקבלה ההחלטה במחצית הראשונה של חודש אוקטובר 1941, והייתה קשורה קשר הדוק לתכניות שפותחו באותו זמן למען גרמניזציה של מחוז לובלין בפולין. ניתוחו המתועד היטב, כמו אלה של אלטמן ואיבר ושל קליי, מציע לחוקרי השואה חומר רב למחשבה.

שליש מהכרך מוקדש לאחת החידות המוזרות והמטרידות של השואה שהתרחשה בחודשים האחרונים של המלחמה - צעדות המוות. מי ציווה על הצעדות מהמחנות שנוהלו באכזריות רבה כל כך? מדוע הוחלט לבצע צעדות מוות וטרנספרים המוניים של אסירי המחנות? לאן הלכה כל קבוצה של צועדים, באילו תנאים, באיזה קצב ועל פני אילו מרחבים? ארבעה חוקרים תרמו ממצאי מחקר חדשניים לדיון הזה: דניאל בלטמן, אלאונורה לאפין, יואכים ניאנדר וצבי ארז. בלטמן בוחן את התמונה הרחבה בניסיון להשיב על השאלה הכללית הנוגעת לפקודות ולסידורים הכרוכים בביצוע, ובניסיון להסביר את השינויים המהירים והסתירות לכאורה במדיניות הנאצים בנוגע לאסירי המחנות בחודשים האחרונים למלחמה. לאפין, ניאנדר וארז ערכו בדיקה פרטנית של קבוצות ספציפיות של יהודים הונגרים (בעיקר) שהוצעדו על פני שטחים גדולים בתקופה הזאת. במקרה של ניאנדר (קבוצת נשים) ושל ארז (קבוצת גברים), הייתה נקודת ההתחלה של הצעדות במחנות לעבודת כפייה, שם היו היהודים אמורים לעסוק בעבודה יצרנית. מחקרה של לאפין מציג את פניהן המזוויעים ביותר של צעדות המוות, כשהצטלבו דרכיהן של קבוצות רבות לאורכה של אוסטריה ולרוחבה. כדי לעזור לקורא לעקוב אחר התקדמותם של היהודים בצעדות המוות הללו צירפנו למאמרים מפות מיוחדות (שמות המקומות המופיעים בהן מאויתים על=פי בקשת המחברים). אנו מאמינים שהדיון הזה יתרום תרומה ניכרת להבנת ההיבט הזה של השואה.

שלושה מאמרי ביקורת משלימים את הכרך. לני יחיל מתבוננת באחד מספרי המקורות החשובים ביותר שהתפרסמו בשנים האחרונות ה- Dienstkalender של הימלר, יומנו המשרדי בשנים המכריעות 1942-1941. היומן שופך אור על תהליך קבלת ההחלטות בגרמניה הנאצית בתקופה שבה התרחשה הפלישה לברית המועצות והחל תהליך הרצח השיטתי של יהודי אירופה. רושל סיידל סוקרת שני ספרים חדשים העוסקים בנשים בזמן השואה, מאת דליה עופר ולינור ויצמן ומאת יהודית באומל. היא גם בוחנת במבט רחב את כל תחום מחקרי המגדר בשואה. אלי לדרהנדלר מבקר את ספרו החדש של אפרים זורוף בנושא תגובותיה של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית לשואה, ומעלה את השאלה מהו גוף ייצוגי מרכזי ומהו פלג בדיון כגון זה, ומה היה אופיים והיקפם של ניסיונות ההצלה שנעשו.

אם תחילתו של המבוא הזה בהרהורים על המאה היוצאת, אזי בהתייחסותנו לתוכן הכרך הנוכחי נוכל לשאול: מהי המורשת ההיסטורית המועברת אל המאה ה- 21? אף שהמורשת הזאת בוודאי אינה מעוררת את אותן תחזיות חיוביות כמו אלה שרווחו בסוף המאה הקודמת, היא אולי אינה קודרת כפי שרומזות הפסקאות הפותחות את המבוא הזה. עולה בדעתנו אמירתו המפורסמת של ג'ורג' סנטיאנה, שלפיה מי שאינו לומד מהעבר נידון לחזור עליו. אך האם המאה ה- 20 מבשרת באמצעות העשור האחרון המאיים שלכך נדונו? אולי נוכל ללמוד מאמירה ידועה פחות, שאמר לפני 250 שנה ישראל בעל שם-טוב, מייסד החסידות: הגולה נמשכה מהשכחה, ובזכירה סוד הגאולה.

המאמרים המובאים בכרך הזה, המשקפים את ההתרחקות האיומה ביותר של האנושות מגרעין האנושיות, אינם מציעים גאולה. אין הם מספקים תשובות מלאות וחד=משמעיות לשאלות הבסיסיות הקשות שהשואה מעלה, וגם אינם מציעים נוסחאות ללימוד לקחים כדי למנוע דברים דומים בעתיד. תחת זאת הם מפנים את תשומת לבנו לעובדה שעדיין נותר לנו הרבה מה ללמוד ושהמלאכה טרם הסתיימה. ייתכן שההכרה באתגר המתמשך הזה טומנת בחובה ניצוץ של אופטימיות זהירה.

דוד זילברקלנג