יד ושם - קובץ מחקרים ל'
 |
מבוא
זה למעלה מעשור שחוקרים מגלים תיעוד חדש על השואה בארכיונים שנפתחו במדינות שהשתייכו בעבר לברית-המועצות או לגוש הקומוניסטי. חוקרים רבים שעשו שימוש בתיעוד הזה פרסמו מאמרים לא מעטים בשנים האחרונות באכסניות שונות וביד ושם-קובץ מחקרים, ובכלל זה בכרך ל' שלפנינו. ואולם לפעמים מדובר במסמך או בסיפור חשוב שעמד לנגד עינינו שנים רבות, והנה בא חוקר וחושף אותם. כך היה עם ספרו של יאן טומש גרוס, שכנים, שיצא לאור בפולנית לפני שנתיים ועורר וויכוח סוער בפולין ומחוצה לה, ויכוח שנמשך עד היום.
עדויותיהם של ניצולים על הרצח של יהודי ידוובנה (Jedwabne), רדז'לוב (Radziłów), וונסוש (Wąsosz) בידי שכניהם הפולנים ביולי 1941 היו בארכיונים פולניים עוד מ- 1945, ותיעוד ומקורות אחרים נתפרסמו משנות הארבעים המאוחרות ועד שנות השמונים. ניצולי שואה רבים סיפרו על עוינות עמוקה ורבה מצד שכניהם הפולנים בתקופת השואה וגם על יחידי סגולה שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים. חוקרים מערביים נטו לנסות לאזן את התמונה האפלה שציירו ניצולי שואה רבים, ואילו חוקרים פולנים נטו להדגיש רק את נקודות האור שבסיפור.
והנה נתפרסם ספרו של גרוס. האם משמעות ספרו היא שעל החוקרים לכתוב מחדש את ההיסטוריה של השואה בפולין? לאו דווקא. הוויכוח סביב משמעותם של גילוייו של גרוס משתקף בכרך ל' של יד ושם-קובץ מחקרים בחמישה מאמרים קצרים. אנה ביקונט בוחנת את ידוובנה היום ומוצאת קהילה שמסרה את סודותיה מדור לדור, והצהרותיה בדבר חפותה זוכה להדים בקרב חלקים נרחבים של החברה הפולנית, גם בשעה שהמכון לזיכרון לאומי כבר מתחיל לפרסם את ממצאיו באשר לאשמתם של הפולנים ברצח. דריוש סטולה מנתח את המאורעות בידוובנה ומציע טיפולוגיה של התנהגותם של המשתתפים הפולנים – מי מילא איזה תפקיד ולמה? דניאל בלטמן בודק את מקורות הוויכוח על ידוובנה ועל ספרו של גרוס ומציין חוסר התאמה בין אינטרסים פולניים ליהודיים בתקופת המלחמה שנותן את אותותיו בזיכרונות השונים מן התקופה. הוויכוח סביב השאלה איך יש להבין את המאורעות בידוובנה השפיע על חוקרים ועל הציבור הרחב כאחד, ולסיכום החלק הזה שייחדנו למבט על ידוובנה אנחנו מביאים חילופי דברים שהתנהלו בין שני חוקרים בכירים – טומש סטשמבוש וישראל גוטמן. סגנונם משקף את השפעתו העמוקה של הסיפור המתגלה בספרו של גרוס על הדיון בנושא השואה בפולין ומלמד עד כמה הדיון הזה הוא חיוני.
מאמרי המחקר בכרך הזה מתמקדים בשלוש תקופות: שנות השלושים ויחסם של אינטלקטואלים למדיניות האנטי-יהודית של הנאצים; יהודים בשנה האחרונה של השואה; ואספקטים של מדיניות יהודית לאחר המלחמה. מחברי המאמרים האלה הם חוקרים בכירים וחוקרים צעירים מן הארץ ומן העולם.
שאלת תפקידן של אליטות אינטלקטואליות בשואה מטרידה את החוקרים זה זמן רב. בלה בודו וגרסיאלה בן-דרור בודקים שני היבטים של עמדתן של אליטות אינטלקטואליות כלפי המדיניות הנאצית בעניין היהודים, בייחוד בשנות השלושים. בשני המקרים היו התפיסות האנטי-יהודיות מושרשות ונפוצות. אבל בשעה שבודו מוצא אי-סובלנות ונקיטת צעדים נגד יהודים ומישלינגה באוניברסיטאות גרמניות בכל הדרגות – בקרב ההנהלות, הסגל, והסטודנטים, בן-דרור מוצאת שהיהודים לא היו נושא עיקרי לדיון בקרב אינטלקטואלים קתולים בברזיל. סטודנטים גרמנים ואוניברסיטאות גרמניות פעלו כחלוצי הנאציזם וסייעו לבסס את הלגיטימציה שלו ושל מדיניותו כלפי היהודים, ואילו ההוגים הקתולים בברזיל לא תלו ביהודים את בעיותיה השונות של המדינה.
יהודים ששרדו בשנה האחרונה של המלחמה חשו ברובם שסוף המלחמה קרב ויש תקווה להצלה או להישרדות. שלושה מאמרים הדנים בשנה האחרונה של המלחמה מראים עד כמה היו היהודים לכודים, ובאיזו מידה היו ניסיונות ההצלה שלהם חסרי תועלת, אם כי יצירתיים. יודית מולנר וקרל לידקה משתמשים בתיעוד יהודי ולא-יהודי (הונגרי וגרמני) חדש ורב כדי לבדוק בדיקה עמוקה שני נושאים שמעסיקים את החוקרים שנים רבות – מקומה של המועצה היהודית (היודנרט) ההונגרית בהשמדתם של יהודי הונגריה, ומהותה של עבודת הכפייה בעבור מפעלים פרטיים בגרמניה הנאצית. הבדיקה מחדש שבודקת מולנר את הקמת המועצה היהודית בהונגריה, ואת פעולותיה ויחסיה וקשריה גם עם הממשלה וגם עם המועצות היהודיות המקומיות מלמדת על ניסיונות השווא שלה להתערב אצל הממשלה לנוכח הביצוע המודע והזדוני של ההונגרים. לידקה בודק את המחנה הקטן לעבודת כפייה בבית החרושת למשאיות של חברת ביסינג בבראונשווייג. זה סיפור מיקרו-היסטורי שמשליך אור על היחסים ההדדיים בין המגזר הפרטי לס"ס ומאגר עובדי הכפייה שהיה ברשותו. נציגי המפעל, אזרחים, נסעו לאושוויץ באוגוסט 1944 כדי לבחור בעצמם את העובדים, ומילאו תפקיד ישיר בחייהם ובמותם של עובדי הכפייה הללו. מאמרו של יהושע ביכלר כמאמרו של לידקה, דן באותו הזמן – קיץ 1944 – ובאותה נקודת התחלה – אושוויץ – ופורס סיפור מדהים של משלוח סרטיפיקטים לעלייה לארץ ליהודים באושוויץ. אחד הסרטיפיקטים אכן נמסר לנמען.
שלושה נושאים בשלוש ארצות (ישראל, ארצות-הברית, וברית-המועצות) נבדקים במאמרים העוסקים בעניינים שלאחר המלחמה—הנצחה, התמודדויות ספרותיות עם העבר והגירת הניצולים. מרדכי אלטשולר עוסק בשאיפתם יהודי ברית-המועצות להנציח את קרבנות השואה, ובפעילותם האינטנסיווית ברחבי ברית-המועצות במשך שנים להקים אנדרטאות ואתרי הנצחה אחרים. במאמציהם הבלתי נלאים להנציח את זכרם של אחיהם התחכמו היהודים לרשויות שהתנגדו להקמתן של אנדרטאות הנצחה ליהודים. מולי ברוג בודק את הרעיונות התכליתיים הראשונים – עוד בתקופת המלחמה – להקים אתר הנצחה "יד ושם" לזכרם של היהודים שנרצחו בשואה. מרדכי שנהבי הוביל את הרעיונות האלה שעלו לדיון החל בקיץ 1942. הצעותיו שיקפו במידה רבה את הקהילה שבאה להנציח את היהודים הללו. אבנר הולצמן מנתח את עמדתה של הסיפורת של דור תש"ח כלפי הניצולים והשואה, ושלא כדעה הרווחת אין הוא מוצא בה הד לדמותו הסטראוטיפית של הצבר המתנשא על ניצולי השואה המגיעים ארצה. חיים גניזי בוחן את עמדתו של הוועד היהודי האמריקני בעניין מתן אישורי כניסה לארצות-הברית למשתפי פעולה עם הנאצים בחסות החוקים להגירת עקורים בשנים 1948-1950. הפשרות והצורך לבנות קואליציה כדי לאפשר לעקורים יהודים כניסה לארצות-הברית, קובע גניזי, הביאו גם להשלמה עם כניסתם של משתפי פעולה עם הנאצים בחסות אותם חוקים.
מדור מאמרי הביקורת מסיים את הכרך. המדור כולל חמש סקירות על ספרים חדשים וחשובים שדנים הן במבצעי השואה והן בקרבנותיה. פטר לונגריך מנתח את תרומתה של הביוגרפיה המונומנטלית (בת שני כרכים) של היטלר מאת איאן קרשו, Hitler. 1889-1936: Hubris; 1936-1945: Nemesis, להבנתנו את האיש ואת התקופה הנאצית בכלל. דוד בנקיר בוחן את גרמניה הנאצית מלמטה, ממקומם של האנשים הרגילים והעסקה הפאוסטיאנית שלהם עם הגסטפו, במאמר הביקורת שלו על ספרו של אריק ג'ונסון, Nazi Terror: The Gestapo, Jews, and Ordinary Germans. יואכים ניאנדר סוקר את קובץ המאמרים בן חמשת הכרכים על אושוויץ-ביקנאו, המחנה שמסמל את המשטר הנאצי ואת השואה, Auschwitz 1940-1945--Central Issues in the History of the Camp. באטה מאייר מנתחת את ספרו של דורון רבינוביצ'י על האב-טיפוס הווינאי של היודנרט, Instanzen der Ohnmacht. Wien 1938-1945. Der Weg zum Judenrat. ולבסוף, דן מכמן בודק את ספרו של ליוון סארנס, Vreemdelingen in een wereldstad. Een geschiedenis van Antwerpen en zijn joodse bevolking (1880-1944), שדן בהתפתחותה של הקהילה היהודית באנטוורפן ובהשמדתה.
כל המאמרים בכרך הזה מעוררים מחשבה – על מחדלן של אליטות אינטלקטואליות שלא בדקו בביקורתיות רבה יותר את האידאולוגיות והדעות הקדומות והמעשים שהיו שותפים להם; על חוסר האונים המתסכל, לצד יצירתיות נחרצת, של ניסיונות הצלה רבים שנעשו בידי יהודים; על תהפוכות המלכוד שנמצאו בו היהודים בשנה האחרונה של השואה; ועל הקשיים שבעיסוק בנושאים של אחרי המלחמה, ובכלל זה הפשרות המרות שנעשו מכורח הזמן וההתמודדות עם הבנת העבר וראשית החיפוש אחר דרכים לעבד את השואה בזיכרון הקולקטיווי. כפי שאנחנו רואים בידוובנה אז והיום ובשאלות הנידונות במאמרים ובמאמרי הביקורת בכרך הזה, ההתמודדות והעיבוד ממשיכים גם היום.
דוד זילברקלנג
יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות