יד ושם - קובץ מחקרים ל'א
 |
מבוא
בימים האלה מלאו 60 שנים למרד גטו ורשה ובחרנו לפתוח את כרך ל"א של יד ושם-קובץ מחקרים בשתי תעודות מן התקופה ההיא ודברי מבוא מאת ישראל גוטמן. תעודה אחת היא מכתב שהתגלה בימים האלה מאת עמנואל רינגלבלום, שהקים את ארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה והיה הרוח החיה בו. במכתב שכתב רינגלבלום שישה ימים בלבד קודם שנתפס בידי הגרמנים הוא מביע את חששו שאיש מפעילי הארכיון לא ישרוד ואת רצונו באשר ליורשי הארכיון כשזה יתגלה אחרי שרינגלבלום ועמיתיו כבר לא יהיו. התעודה האחרת היא דוח מאת ה"דלגטורה" בוורשה אל ממשלת פולין בגולה בעניין מרד גטו ורשה. הדוח נכתב ביום השישי של המרד והוא "שידור חי" כמעט של המרד ומאפשר מבט נדיר על האירוע החשוב הזה וגם התוודעות כלשהי לנקודת מבטם של חלק מן הפולנים על המרד. התעודות האלה פותחות את החלק העיקרי של הכרך הזה שמוקדש לבדיקה מגוונת של חיי היהודים בגטאות במזרח אירופה.
מה הייתה המשמעות של להיות יהודי בשואה? על-ידי יומנים ותעודות שלא היו ידועים עד כה של אנשים יהודים מגיעים נתן כהן וגרשון גרינברג להבחנות חשובות באשר לכמה אספקטים של ההווי היהודי תחת שלטונם של הנאצים. כהן מביא קטעים נרחבים ומוערים מיומנו של גביק הלר, נער יהודי בן 14 בגטו וילנה. הנער תיעד ביומנו את השבועות האחרונים בגטו וילנה והרישומים פותחים צוהר לקלוט את האווירה ששררה בגטו הגוסס. בהתקרב יום חיסול הגטו נעשה החיפוש הקדחתני של הנער אחר דרך הצלה מוחשי יותר ויותר. הלר לא היה חבר במחתרת וגם לא חבר פעיל בתנועת נוער, ולכן לא יכול היה להצטרף לקבוצות האלה כשנמלטו מן הגטו. הוא היה יתום מאביו והפטרון שלו, הרמן קרוק המפורסם, לא יכול היה להצילו. הרשימה האחרונה של גביק נכתבה במקום מחבואו בספריית הגטו, שעות ספורות לפני חיסולו הסופי של גטו וילנה וכנראה גם של גביק הלר עצמו.
גרשון גרינברג מנתח את כתביו ודרשותיו מתקופת המלחמה של הרב שלמה זלמן אונסדורפר, מן הרבנים החרדים הבולטים בברטיסלווה. אונסדורפר ניסה להסביר את אירועי השואה על-פי התאולוגיה שלו, אך מצא שקשה לדבוק בתפיסה עקבית באשר לתפקידו של אלוהים בהיסטוריה. הוא יכול היה להציע ליהודי ברטיסלווה רק עצה תאולוגית כיצד להתקרב אל האלוהים בעת משבר. מכל מקום, אופי תגובתו לשואה לא השתנה שינוי מהותי בכל שנות המלחמה.
יהודה באואר במונוגרפיה שלו על קהילת ברנוביץ' בתקופת השואה מביא את סיפור גורלם של יהודי העיירה שהוכחדה בשואה. המאמר יכול לשמש מודל לכתיבת מונוגרפיה על קהילה והוא מסייע לנו להתוודע לסיפורן של אלפי קהילות בינוניות וקטנות שהוכחדו בשואה. מחקר כזה מציע תשתית לניתוח השוואתי של תולדות השואה בקהילות כאלה.
חוי בו-ששון מביאה את סיפורן הלא ידוע של הקהילות הנוצריות בגטו ורשה. אלה היו מומרים שלא הזדהו כיהודים, אבל היו יהודים מבחינת "גזעם" ע-לפי הגדרתם של הנאצים. הקהילה היהודית בגטו התרחקה מהם בדרך כלל, ואף-על-פי שהכנסייה הקתולית המקומית סייעה להם והודות לכך היו תנאי הקיום שלהם טובים במקצת מאלה של תושבי הגטו האחרים, הם נותרו קהילה נפרדת. בסופו של דבר, התנצרותם לא הצילה אותם.
ארבעת המאמרים האלה מספרים ארבעה סיפורים שונים מאוד זה מזה, ואף-על-פי-כן לרב החרדי, לנער החילוני, לנוצרים בגטו כמו לכל היהודים בברנוביץ' וגם לרינגלבלום והלוחמים בגטו ורשה – לכל אלה ציפה גורל אחד. הם הגיבו על המצב כל אחד בדרכו – ממבוכתם של הנוצרים לנוכח גורלם המשותף עם היהודים, וחיפושו הקדחתני של הלר אחר מקלט, וחיפושו של אונסדורפר אחר דרך אל אלוהיו בתוך המשבר, ועמידתם של יהודי ברנוביץ', אלה שנשארו בגטו ואלה שברחו ליערות, ופעילותו הארכיונית המונומנטלית של רינגלבלום, ועד ללחימתם של לוחמי גטו ורשה נגד כל הסיכויים. הגורל היה כאמור משותף – באיזו מידה חלקו גם ניסיון משותף את זאת נותר לנו, הקוראים, לקבוע.
את עמדתם של גורמים ניטרליים בשואה בודקים שמעון ארלנגר במאמרו הביקורתי על מחנות עבודה שוויצריים לפליטים ואברהם מילגרם במאמרו על יחסה של פורטוגל כלפי נתיניה היהודים שנתפסו ברשת הנאצית. ארלנגר מוצא שהשוויצרים שלחו ב-1940 35,000 פליטים למחנות עבודה, 70% מהם יהודים, וכל אותו הזמן הכינו את יציאתם של הפליטים משווייץ. מילגרם מוצא שממשלת פורטוגל הייתה מעונינת ברכושם של נתיניה היהודים באירופה יותר מבחייהם. מידת ההומניטריות הייתה כנראה מעטה.
ארמין נולצן ומילכה צלמון בודקים את ביצועה של המדיניות הנאצית כלפי היהודים בשנות השלושים במנגנון הנאצי בשטח ולא רק במרכז. נולצן מנתח את האלימות שנקטו הנאצים נגד יהודים על רכושם, עסקיהם וחפציהם. האלימות הייתה מתוכננת, ואחת ממטרותיה הייתה לשלב חברים בלתי פעילים במנגנון המפלגה. צלמון בודקת את היחסים ההדדיים בין המרכז לפריפריה בקביעת מדיניות כלפי יהודים על-פי מקרה מבחן של בורגנלנד. בורגנלנד היה חבל הארץ הראשון שיכול היה "להתגאות" שהוא "נקי מיהודים".
יד שום-קובץ מחקרים פותח את דפיו למגוון של גישות בחקר השואה, והפעם זהו מאמרה של איריס מילנר השולחת מבט חודר אל הספרות של הדור השני הנכתבת בארץ. מילנר מוצאת שבשנות השמונים והתשעים הייתה רוב הספרות הזאת רגישה ובוחנת, ופותחת דרך להבנתן של מקצת הצלקות הפסיכולוגיות שהותירה השואה בלבם של הניצולים והצל שהטילה על חלק מילדיהם.
במדור הביקורות התמקדנו הפעם בבחינתם של הגורמים הניטרליים והפושעים. כיצד קרה שהווטיקן נקט עמדה ניטרלית בתקופת השואה? צבי בכרך בודק חמישה ספרים חדשים על האפיפיור, הווטיקן והשואה ומוצא שמבחינות רבות המחקרים החדשים מאשרים מסקנות קודמות. יעקב לזוביק כותב על ספרו של מיכאל וילט על הקצונה של ה-RSHA, וג'ורג' בראודר כותב על ספרו של לזוביק על אייכמן והסגל שלו, ופותח דיון חשוב על מבצעי השואה. ולבסוף, דיוויד סזרני מבקר את ספרו החדש של ראול הילברג, "זקן" ההיסטוריונים של השואה כפי שהוא מכנה אותו, על המקורות לחקר הנושא.
בכרך ל"א של יד ושם-קובץ מחקרים חלו כמה שינויים. עברנו לכריכה רכה בעיצוב חדש. העטיפה החדשה תהיה בעלת מסגרת קבועה ואלמנטים שישתנו משנה לשנה (התמונה על גבי העטיפה והצבעים). שינינו מעט גם את העיצוב הפנימי. אנחנו מקווים שיד ושם-קובץ מחקרים בעיצובו החדש יהיה "ידידותי" יותר לקורא, ובו בזמן נוסיף לדבוק בסטנדרטים הגבוהים שמאפיינים את כתב העת הזה.
אבל יש גם שינויים פנימיים. עם צאתו של הכרך הזה פורשת לני יחיל ממערכת יד ושם-קובץ מחקרים. תרומתה של לני יחיל לקובץ המחקרים ולחקר השואה בכלל אין לה שיעור. חוות הדעת המלומדות שלה על מאמרים ועל נושאים שעלו לדיון במערכת שיקפו ידע עצום ובהערותיה באו לידי ביטוי תפיסה חדה ותובנה עמוקה. לני יחיל היא קוראת להוטה וקפדנית ביותר ועוררה התפעלות במהירות קריאתה וחדות ניתוחה. אני עצמי, אם יורשה לי לנקוט נימה אישית, מוקיר מאוד את ידידותה של לני ואת עזרתה בטיפול בנושאים הרבים שעלו על הפרק. לני היא עמיתה שמתברכים בה. היה לי כבוד גדול לעבוד אתה וללמוד מן האוצר הבלום של הידע והניסיון שהביאה עמה. ואף-על-פי שתחסר לנו מאוד במערכת הרי כולנו נוסיף ליהנות מן הידע העשיר שלה שכן היא מתמסרת עכשיו לכתיבה.
במלאות 60 שנה למרד גטו ורשה נבחרה השנה ההתנגדות היהודית המזוינת כנושא ההנצחה. המחתרת המזוינת הראשונה קמה בגטו וילנה של גביק הלר והמרד הגדול והמפורסם ביותר אירע בוורשה של עמנואל רינגלבלום. ואולם לא הלר ולא הנוצרים בגטו ורשה לא הפיקו מכך שום תועלת. העובדה שאחוז גבוה בקרב חברי המחתרת הסלובקית ב-1944 היו יהודים לא עזרה לרב אונסדורפר ורוב יהודי ברנוביץ' לא הפיקו שום תועלת מן העובדה שהאזור שלהם הפך עם הזמן להיות מרכז של פעילות פרטיזנית אנטי-גרמנית. ההתנגדות המזוינת קצרה ידה אפילו להציל את רינגלבלום בוורשה ואת רוב הלוחמים עצמם, אבל אומץ לבם ועוז רוחם תרמו תרומה עצומה לרוח האנושית והם יוסיפו להיות חרותים בזיכרון הקולקטיבי שלנו.
היסודות להשמדת היהודים הונחו בשנות השלושים בצעדים השונים שנקטו הנאצים, ובכללם אלימות מאורגנת והגליות, ונמשכו בגטאות שאליהם הוכנסו היהודים במזרח אירופה. מעט מאוד תקווה וישועה צמחו מן המדינות הניטרליות. רינגלבלום חשש שהרצח וההרס יהיו שלמים כל-כך עד "שכל זה ייאבד ואפילו עקבות לא ייוותרו". הכרך הזה, כמו אלה שקדמו לו ואלה שיבואו אחריו, מהווה חלק מן הראיה שלפחות החשש הגרוע מכל של רינגלבלום ואחרים לא התממש. מקצת ממה שביקשו לשמר ולמסור שרד, ואנחנו כולנו מצווים לבדוק אותו וללמוד.
דוד זילברקלנג
יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות