יד ושם - קובץ מחקרים ל'ב
 |
מבוא
כרך ל"ב של יד ושם-קובץ מחקרים מוקדש לזכרו של פרופ' אמיל ל' פקנהיים, מחשובי הפילוסופים היהודים במאה העשרים שהלך לעולמו בספטמבר 2003. בקרב הציבור הרחב נודע פקנהיים בעיקר בעקבות הגדרתו את מצוות התרי"ד – בעקבות השואה היהודים מצווים לדבוק ביהדותם ואסור להם להעניק להיטלר ניצחון בדיעבד על-די שיחדלו להיות יהודים. כמובן שההתמודדות הפילוסופית שלו עם השואה היא רחבה ומורכבת הרבה יותר מתרומתו המוקדמת הזאת למחשבה הפילוסופית היהודית בעידן של השואה והקמת מדינת ישראל. מיכאל מורגן פותח את הכרך הזה במאמר שמנתח את מקורות הגותו של פקנהיים בעניין השואה, ועוקב אחרי התפתחות הגותו זאת מראשיתה שהיא, כפי שמראה מורגן, מוקדמת ממה שחשבנו.
פקנהיים טען לייחודיותה של השואה וראה בה מאורע מכונן שאחריו העולם, ובעקבותיו עולמו הפילוסופי של פקנהיים, אינם יכולים להיות עוד מה שהיו. הרוע הקיצוני שבשואה היה אספקט אחד מני רבים שהתמודד עמו פקנהיים בהגותו. אחד הביטויים המובהקים לרוע הקיצוני הזה היה נחישותם הבלתי נלאית של הנאצים לרצוח את יהודי הונגריה, שמאות אלפים מקרבם גורשו למוות בתוך זמן קצר ב-1944. בשעה שהאימפריה שלהם קרסה בכל החזיתות והתבוסה עמדה בפתח, הקדישו הנאצים מרץ רב וחלק ניכר מאמצעיהם המדולדלים כדי להשיג את מטרתם המרכזית – השלמת רצח יהודי אירופה.
שישים שנים אחרי רצח יהודי הונגריה אנחנו מקדישים כמעט מחצית מכרך ל"ב של קובץ מחקרים למגוון נושאים הקשורים בשואה בהונגריה. שישה מאמרים מאת חוקרים שמקצתם ותיקים וידועים ומקצתם ידועים פחות סוללים נתיבים חדשים בחקר השואה. רנדולף בראהם מציע הערכה מחדש של פעולות הצלה בהונגריה, ומתמקד בשש פעולות הצלה חשובות. הוא עושה הבחנות ביקורתיות חודרות באשר למניעים, למטרות, לאסטרטגיות ולטקטיקות של המשתתפים היהודים, ההונגרים והגרמנים, אבל בעיקר הוא מבחין בין מה שהוא מגדיר המיתוסים לעומת העובדות בסיפורים רבים על הצלת יהודים בהונגריה שנודעו לאחר המלחמה.
לסלו קרשאי מציג לראשונה ניתוח של משפטים שנערכו לפושעי מלחמה בבית הדין העממי בבודפשט לאחר המלחמה. הוא מוכיח שלא טענתו של הימין האנטישמי שהיו אלה בתי דין "יהודיים-קומוניסטיים" שיצאו לציד מכשפות, ולא הטענה הנגדית שכמעט כל פושעי המלחמה חמקו ממשפט, נכונה. הפושעים העיקריים נשפטו, ואילו אחרים, בייחוד הפושעים הזוטרים, נמלטו אל מחוץ למדינה. במאמרה פורץ הדרך יודית מולנר עושה ניתוח השוואתי של ביצוע המדיניות האנטי-יהודית בשתי ערי מחוז דרומיות בהונגריה, סגד (Szeged) ופץ' (Pécs). היא בודקת כיצד קיבלו וביצעו המשטרה והשלטון המקומי את גזרות הממשלה נגד היהודים. ועל-אף שהיחס לא היה אחיד (ביצוע נלהב של הגזרות וגירוש יהודים לעומת מידה מסוימת של הסתייגות), היו התוצאות זהות. הוקמו גטאות, הוחרם רכוש, היהודים גורשו ומעטים שרדו.
גיא מירון ואנה סלאי בודקים תגובות של יהודים לחקיקה האנטי-יהודית בהונגריה, והדיון הזה מלמד רבות על הזהות היהודית ההונגרית ערב השואה בהונגריה. מירון מראה שדוברים יהודים רבים בהונגריה העלו על נס את היחס ההיסטורי ההונגרי הליברלי לכאורה כלפי יהודים, שמקורו במסורת שהנהיג המלך ההונגרי הראשון, אישטוון הקדוש. היחס השלילי כלפי יהודים הובא, לטענתם, מחוץ להונגריה. אולם בסופו של דבר נאלצו לא רק הציונים והאורתודוקסים, אלא גם הנאולוגים הליברלים להעריך מחדש את האמנציפציה ואת חזון האינטגרציה כדי להתמודד עם המשבר של שלהי שנות השלושים וראשית שנות הארבעים, ולדלות משמעות משקיעתה של האמנציפציה. סלאי בודקת את תגובותיהם בכתב של אינטלקטואלים יהודים הונגרים לחקיקה האנטי-יהודית בשנים 1938-1942, ומגלה מאמץ מתמשך לטעון להשתייכותם ולנאמנותם להונגריה. ואולם בעקבות השואה השתנתה תפיסתם של הסופרים ששרדו. ולבסוף, ריטה הורבט מנתחת את סוגת הרומן המשפחתי בספרות היהודית ההונגרית בת זמננו. הסוגה הזאת הופיעה מחדש בספרות היהודית ההונגרית כתגובה ישירה לשואה והציעה דרך התייחסות להיסטוריה היהודית ולהיסטוריה משפחתית שרציפותן נקטעה וממשיכה בו בזמן.
שלושה מאמרים בכרך הזה דנים ביחסים בין פולנים ליהודים ובמגעים היומיומיים ביניהם לפני השואה ובמהלכה. הקריאה של ניתוחו של דריוש ליביונקה את יחסה של העיתונות האינטלקטואלית הפולנית הקתולית כלפי היהודים בשנות השלושים היא חוויה לא נעימה. היהודים נתפסו כאיום קיומי על פולין, והכותבים חיפשו אחר "פתרונות" לבעיה הזאת. היהודים הוצגו בתור זרים, אויבים ומסוכנים, והמאבק נגדם הוגדר בתור חובה לאומית. השפה בעיתונות הזאת נעשתה צבאית וצורמנית יותר ויותר, וכל טענה בדבר רדיפת היהודים בפולין נדחתה כ"דיבה" חסרת בסיס מכל וכל שמקורה ב"בגידה" יהודית. בסופו של דבר מילאה העיתונות האינטלקטואלית הקתולית תפקיד מפתח בהפצת סטראוטיפים אנטי-יהודיים ובהצגת מציאות דמיונית.
פליציה קראי דנה במקרה המרתק והמשונה של המחנה לעבודת כפייה HASAG-Kielce. בזיכרונותיהם של כמה מן האסירים היהודים תואר מפקד המחנה כמעט "כמו אב", ואילו אסירים פולנים מתארים אותו ואת המחנה במונחים שליליים לגמרי. קראי עוקבת אחרי מקורותיהן של העדויות הסותרות והמפתיעות כל-כך, ומנסה להגיע אל חקר האמת בנוגע למחנה. אדוארד קוסוי מספר את סיפורם הבלתי רגיל של קבוצה בת כ-400 אסירים יהודים במחנה גנשובקה בוורשה, ששוחררו בידי יחידת מתנדבים פולנים בימיו הראשונים של המרד הפולני בוורשה באוגוסט 1944. רוב היהודים האלה הצטרפו מיד למרד ונפלו אחר כך בקרב.
שלושה מאמרים נדרשים להשפעתן של חזיתות חדשות במלחמה על השואה, ואיך נתפסה ההשפעה הזאת משלוש נקודות מבט – של הגרמנים, של היהודים ושל בעלות הברית. דן מכמן חוזר לאחת התעודות הידועות ביותר מימי השואה – איגרת הבזק של היידריך מיום 21 בספטמבר 1939 – ושואל שאלה פשוטה שעדיין לא נשאלה: למה נכתבה האיגרת? מסקנתו של מכמן עולה בקנה אחד עם ההבנה של תעודות מרכזיות אחרות מתקופת השואה וזורקת אור על איגרת הבזק. רחל הודרה (ז"ל) מנתחת את פעולותיהן ותגובותיהן של נשים יהודיות בפולין בחודשים הראשונים של הכיבוש הנאצי. התקופה הזאת לא נחקרה הרבה, אבל מבחינות רבות עיצבה את תגובותיהם של יהודי פולין למדיניות הנאצים לאחר מכן. השינויים שהתחוללו בתפקידה המשפחתי והחברתי של האישה היהודייה, והסכנות המיוחדות שהתמודדה עמן הם מרכיב חשוב בהבנתנו את תגובותיהם של יהודים לשואה. ולבסוף, ניקולס טרי בודק מחדש את שיעור הידיעות על השואה שהיו בידי חוגי המודיעין הצבאי הבריטי ואת מידת ההבנה ששררה בקרבם בחודשים הראשונים של הרצח השיטתי של היהודים. על סמך פענוח תשדורות של המשטרה הגרמנית ב-1941 ו-1942, הוא חולק על ממצאיו של ריצ'רד ברייטמן, וטוען שהתשדורות המפוענחות האלה לא סיפקו למודיעין הבריטי ראיות ברורות לרצח העם היהודי.
את הכרך חותמים חמישה מאמרי ביקורת על ספרים מאת מחברים גרמנים, אמריקאים וישראלים. יואכים ניאנדר סוקר שלושה ספרים חדשים הדנים במינהל הכלכלי של הס"ס וכוח עבודת הכפייה שהעסיק. יעקב לזוביק סוקר את ספרה של איזבל היינמן על המשרד הראשי לגזע ולהתיישבות; יהודית באומל כותבת על ספרה של נחמה טק על נשים, גברים והשואה; מיכאל ברנבאום מבקר את ספרו של דן מכמן על ההיסטוריוגרפיה של השואה מזווית יהודית, ונתן כהן מבקר את האנציקלופדיה החדשה על ספרות השואה בעריכתה של ליליאן קרמר.
שני פרקים חשובים בשואה שבולטים בתוכנו של הכרך הזה – השואה בהונגריה והיחיד בשואה – באים לידי ביטוי גם בתמונות שעל גבי העטיפה. שעון הכיס של שנדור מרקוביץ מנציח את פניהם של 14 יהודים הונגרים יחידים מן העיירה Simleul Silvaniei (Szilágygysomlyó) שיצאו הנאצים לרצוח ב-1944 בניסיון של הרגע האחרון להשלים את "הפתרון הסופי". ברקע אנחנו רואים את פניהם של יהודים הונגרים מהרי הקרפטים שגורשו לבירקנאו כמעט באותו רגע בהיסטוריה שבו גורשה משפחת מרקוביץ. רבים מן המאמרים בכרך הזה נדרשים בייחוד לפעולותיהם של יחידים בשואה, בין אם אלה הפושעים או היהודים במאבקם להתמודד עם מצבם המידרדר ועם המוות, או בני ארצם הנוצרים ושכניהם, או פקידי בעלות הברית. זהו סיפור נורא, אבל יש בו נקודות אור שמנצנצות באפלה העמוקה של הימים ההם. אמיל פקנהיים התמודד עם המשמעויות של פעולותיהם של יחידים כאלה בתור פורץ דרך בהגות הפילוסופית והתאולוגית בנוגע לתגובותיהם של יהודים על השואה ועל הרוע הקיצוני. ועל-ידי פעולותיהם של יחידים מקרב הקרבנות הצליח להציע דרכי תגובה יהודיות בעידן של אושוויץ ושל ירושלים שהתחדשה (כהגדרתו). חבר יקר ומורה רוחני והוגה עמוק ומאתגר היה אמיל פקנהיים, שתרם תרומה מונומנטלית למחשבה הפילוסופית אחרי השואה ושאף לכונן עולם טוב יותר, והוא יחסר לנו מאוד.
יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות