יד ושם – קובץ מחקרים כ"ח

יד ושם - קובץ מחקרים ל'ג

תוכן ותקציר של קובץ מחקרי יד ושם 33

כרך ל"ג של יד ושם-קובץ מחקרים רואה אור ב-2005, במלאות שישים שנה לסיום מלחמת העולם השנייה ועם פתיחת מכלול המוזיאונים החדש ביד ושם. ואכן התצלום שעל כריכת הקובץ, שצולם מיד אחרי המלחמה, מוצג עכשיו במוזיאון החדש לתולדות השואה ביד ושם.

שישים שנים אחרי השואה ואחרי שישים שנים של חקר השואה היה אפשר לחשוב שהחוקרים כבר חשפו את כל התיעוד ואת הארכיונים העיקריים שעניינם השואה. אך משנפתחו בחמש-עשרה השנים האחרונות הארכיונים במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר, נתגלו לפני החוקרים הרבה מסמכים חדשים וחשובים. יהיו מי שיטענו שההיבטים העיקריים של השואה בוודאי כבר ידועים לנו, ונשארו רק פרטים משניים להשלמת תולדותיה. אלא שהמאמרים בכרך זה ממחישים כי תיעוד חשוב ורב עדיין מצפה לגילוי ולניתוח ושפע של סיפורים לפרסום.

כרך ל"ג מעוגן בשני מוקדים – יהודי ורשה ועמדות וזיכרונות בתר-מלחמתיים הקשורים לשואה – לצד מחקרים חדשים העוסקים במגוון נושאים, וכן סקירות ומכתבים המרחיבים את היקף השיח המחקרי.

את הסברה שגטו ורשה ועיקר התיעוד בדבר יהודי ורשה בתקופת השלטון הנאצי כבר נחקרו במלואם, מפריכים שני מאמרים בכרך הזה המנתחים תגליות תיעודיות חדשות בקשר לוורשה, והמאמר השלישי המגולל את עלילותיו של האצ"י – הארגון הצבאי היהודי – במרד גטו ורשה.

חוי בן-ששון ולאה פרייס גילו חלקים גדולים, שהיו חסרים עד כה, מן היומן המפורסם ורב החשיבות שכתב אברהם לוין. זיהוי הקטעים האלה הוא סיפור בלשי מרתק כשלעצמו, ותוכנם – המידע על התקופה שבין אמצע מאי ועד סוף יולי 1942, ערב הגירושים הנרחבים מוורשה לטרבלינקה – הוא תרומה נכבדה לחקר השואה. כישוריו המופלאים של לוין ללקט מידע ולהעלותו על הכתב והתובנה העמוקה שלו, מעוררים השתאות. הבחנותיו פותחות צוהר מיוחד במינו להתבוננות בחיים ובאווירה ששררה בגטו על סף הגירוש הגדול, והן משקפות את שפע המידע שעלה בידו לקבץ.

אסתר פרבשטיין הסבה את תשומת לבנו ליומן-זיכרונות של פנינה וייס, אשת אברהם וייס, שהיה חבר היודנרט הראשון בוורשה. פנינה וייס רשמה רשימות בזמן התרחשות המאורעות, בשבועות ובחודשים הראשונים של הכיבוש, ואחר כך, לאחר שהיא ומשפחתה יצאו מוורשה בתחילת 1940, הרחיבה את היריעה וכתבה את רשמיה. הידיעה מקרוב של האירועים בוורשה בימיו הראשונים של השלטון הנאצי, וחששותיה לגורלו של בעלה כשנדרש לבוא בשבת אחר הצהריים לפגישה עם הגסטפו, זורים אור על היבטים לא ידועים מן התקופה המוקדמת הזאת. המסמך הזה מעניק לנו גם מבט נדיר על תפקידה של אישה בעלת מעמד בקהילה בנסיבות ההן.

את הפרק על יהודי ורשה משלים משה ארנס במחקר חדש על חשיבותו המכרעת של האצ"י בהתקוממות גטו ורשה. ואף-על-פי שפעילותו של הארגון הזה במהלך המרד צוינה במקורות רבים, עדיין לא נחקרה כמעט מהות תפקידו בעת הלחימה. לדברי ארנס, חלקו של האצ"י היה ניכר כיוון שלחם נגד הכוחות הגרמניים באחד הקרבות שהיה בלי ספק גורלי.

בכרך הקודם, כרך ל"ב, ניתח דריוש ליביונקה את העמדות שביטאה העיתונות של האינטליגנציה הקתולית בשנות השלושים בפולין, וחשף ממצאים המעידים על אנטישמיות ארסית ברבים מן הפרסומים. היהודים תוארו שם כ"זרים, אויבים ומסוכנים". בכרך הזה בוחנת נטליה אלקסיון את עמדותיה של הכנסייה הקתולית הפולנית כלפי היהודים בשנים הראשונות שאחרי למלחמה, וממחקרה עולה כי לא חל שינוי של ממש בעמדות הכנסייה למרות השמדתה של יהדות פולין בשואה. בעיני הכנסייה היה המאבק שניהלה נגד ההשתלטות הקומוניסטית משולב בנקיטת גישה שלילית כלפי היהודים, ובד בבד בהתעלמות מצורכיהם של היהודים ששרדו.

נוסף על בחינת העמדות כלפי היהודים בפולין הבתר-מלחמתית, מתפרסמות בכרך זה מסקנותיה המעניינות של שרון קנגיסר כהן מן המחקר האיכותי שערכה על זיכרונותיהם של ילדים ששרדו במחבוא. ממחקר זה עולה שמי שהיו ילדים בתקופת השואה הוסיפו להסתיר את חוויותיהם בחמישים השנה הבאות. אחד הלקחים שלמדו רבים מהם מן השואה היה ההכרח לשמור על שתיקה. יש לציין שגם אחרי המלחמה לא עודדו את הניצולים לדבר על חוויותיהם האישיות. היו לדבר סיבות אחדות, מקצתן לא צפויות, ומחברת המאמר מנתחת אותן.

את המדור הזה חותם המאמר של בעז כהן על ראשית מחקר השואה בישראל על רקע המאמצים לכונן מוסד מחקר משותף ליד ושם ולאוניברסיטה העברית. כהן מתאר את הניגוד בין התפיסה שייצגו הניצולים ובין תפיסתם של חוקרים באוניברסיטה העברית, ומתברר שההגדרה של חקר השואה הייתה כרוכה בדיונים ובוויכוחים רבים.

נוסף על המוקדים האלה כולל הכרך הזה חיבורים במגוון נושאים – השואה בשתי עיירות במזרח אירופה (יהודה באואר); הגירושים מאיטליה (ליליאנה פיצ'וטו); פעולות להצלת יהודים בשווייץ (חיים שלם); ומאמר על גישות חדשות לקריאת יומנים וזיכרונות (עמוס גולדברג). באואר ממשיך בעיון ובניתוח המונוגרפי של השואה במקומות יישוב קטנים יותר, ומטרתו לעודד מחקרים נוספים בתחום שעדיין לא נבדק יחסית והיה זירת מאורעות מרכזית בשואה. במאמר שלפנינו עורך באואר ניתוח השוואתי בין השואה בבוצ'אץ שבגליציה המזרחית הטרום מלחמתית, ובין קרמניץ שבוולין באותה תקופה, מגלה הן נקודות דמיון בסיסיות הן הבדלים במדיניות הנאצית בשני המקומות, מצביע על השתייכותם של המיישמים הראשיים של שיטות המדיניות האלה, מציין את תנאי החיים שנכפו על היהודים ואת תגובתם של היהודים.

ליליאנה פיצ'וטו מנתחת ומעדכנת את המידע והעובדות בעניין גירוש יהודי איטליה בשנים 1943-1944; חיים שלם מספר את הסיפור המעניין על מאמצי ההצלה של חיים ישראל אייז, יהודי חרדי, שפעל מן המטה שלו בשווייץ למען ציבור יהודי מגוון, להשגת אשרות כניסה ודרכונים לארצות שונות. ולבסוף, עמוס גולדברג מציע דרכים חדשניות לקריאה ולהבנה של כתבים אוטוביוגרפיים על השואה. הוא בוחן אספקטים מפרקים בכתיבה של יומני שואה שנעלמו לטענתו מעיני הזרם המרכזי במחקר. הקריאה ביומנים מתקופת השואה תובעת בחינה חדשה של דמות האדם כדי להתמודד עם ההלם והתהפוכות שפקדו את הדמות הזאת בעקבות השואה.

בכרך הזה מתפרסמות סקירות על ספרים חשובים ודיון על שואת יהודי הונגריה במכתבים לעורך. ריצ'רד אוונס דן בספרו של כריסטופר בראונינג הדרך אל הפתרון הסופי, העוסק בהתפתחות המדיניות הנאצית כלפי היהודים בשנתיים וחצי הראשונות של המלחמה; חוה ברוך כותבת על Holocaust City מאת טים קול, שנושאו מדיניות הגטואיזציה הנאצית בהונגריה. בעקבות פרסום התרגום לעברית של היטלר 1936-1945: נמסיס מאת איאן קרשאו, בוחן אוטו דב קולקה את גישתו המיוחדת של המחבר בניתוח אישיותו של היטלר ובדיון בחלקו ברצח היהודים. קולקה דן גם במקומו של הספר בהיסטוריוגרפיה הישראלית. לא כל הספרים העוסקים בשואה מתורגמים לעברית, כפי שלא כל מה שנדפס בעברית מתורגם לשפות אחרות. מדוע נבחר ספרו של קרשאו וכיצד הוא משתלב בהיסטוריוגרפיה של השואה היוצאת לאור בעברית? באלה ועוד דן קולקה בדבריו.

הכרך מסתיים בדיונים מדעיים העולים במכתביהם של שלושה קוראים המגיבים על מאמרים שהתפרסמו בכרך הקודם על השואה בהונגריה: יהודה באואר מגיב על מאמרו של רנדולף בראהם בעניין ההצלה בהונגריה; בראהם עונה; ויהודה דויטש מגיב על מאמרו של לסלו קרשאי העוסק במשפטים נגד פושעי מלחמה בבתי הדין הבתר-מלחמתיים בהונגריה.

כל המאמרים, הסקירות והמכתבים שבכרך הזה אינם משקפים אלא את מקצת ההיבטים של השואה שעדיין לא התבררו לאשורם או לא נחקרו, ועוד רבה המלאכה. הידע המשותף שלנו נרחב אך מוגבל, ותובנות ומקורות רבים קוראים לנו מקרוב ומרחוק. בין אם בוורשה או בעיירה; באיטליה, בהונגריה או בשווייץ; בין אם בזיכרונות ובעמדות בפולין, בישראל, או בקרב היהודים עצמם, ניצולים או בני אדם שלא שרדו – עדיין רבה המלאכה. יש לקוות שהמאמרים שבכרך הזה ישמשו מקור למידע והשראה להמשך החיפוש אחר מקורות וידע על הנורא שבאירועי ההיסטוריה, שהמיט חורבן ומוסיף לזעזע מוסדות ארץ.

דוד זילברקלנג