יד ושם

חזרה

ראיון עם גבי נוימן

ש: מר נוימן, כמי שהקדיש שנים רבות לחקירת התצלום ושחזור הסיפור שמאחוריו, מה הניע אותך בעצם במשך כל השנים האלו ?
ת: הדבר המרכזי שהניע אותי היה להילחם בהכחשת השואה. ראיתי בדאגה כיצד הכחשת השואה והאנטישמיות מרימים את ראשם באירופה ובעולם כולו. אבל במשך שנים שקלתי אם לצאת עם הסיפור. אנשים אמרו לי: 'גבי, אתה מכניס את עצמך לבור ללא תחתית. אתה יודע כמה אנשים טענו שהם הילד שמרים ידיים בתמונה המפורסמת מגטו וורשה?'. בשנת 2004 עברה החלטה של ממשלת צרפת לאסור בחוק נשיאת סממנים דתיים (כמו כיפה) בבתי ספר ובאוניברסיטאות. אף שאיני אדם דתי, העניין הטריד אותי מאוד והיווה מעין 'טריגר' שבעקבותיו החלטתי לפעול.

ש: ספר לי על התקופה בה היית במחנה אושוויץ - בירקנאו.
ת: הגעתי יחד עם משפחתי למחנה ב 3.11.1944. זה היה לאחר יום של נסיעה נוראית ברכבת מסע ממחנה סרד בסלובקיה. הגענו לרציף באושוויץ והוחזקנו בקרונות עוד כמה שעות. בקרון עברו שמועות שתאומים מושארים בחיים. היה חוסר ודאות מוחלט. אחר כך ירדנו לרציף ונלקחנו למחנה המשפחות. לא היתה סלקציה. זה היה אחד המשלוחים האחרונים למחנה בכלל. שהינו במחנה המשפחות שבוע ובמהלכם קועקעו המספרים על הידיים שלנו. אחר כך הפרידו אותנו. תחילה הפרידו את הנשים והגברים ואחר כך את המבוגרים מהילדים. אחי הגדול היה בן 11 והלך למחנה המבוגרים. נותרתי לבד לגמרי והוכנסתי לבלוק של ילדים. הייתי על דרגש בקצה הרחוק מהכניסה. ייתכן ובזכות זאת ניצלתי מכיוון שמדי פעם היו נכנסים לבלוק ולוקחים ילדים לניסויים רפואיים. היו אלו בדרך כלל ילדים שישנו קרוב לפתח הצריף.
סדר היום היה קבוע: קמים מוקדם בבוקר בצעקות בגרמנית. מסדרים את המיטה, מנקים קצת את הצריף והולכים למקלחת. יוצאים מהמקלחת מבלי להתנגב אל השלג. אז נערך מסדר שבו היו סופרים אותנו, לפעמים במשך מספר שעות, ואז היינו חוזרים לצריף. פרט לארוחה אחת ביום לא היינו עושים דבר. רק מצטופפים בבלוק ומנסים להתחמם ליד התנור. היתה שמועה שמי שמאושפז בבית החולים לא צריך לעמוד למסדר כל יום. אז התחזיתי לחולה ובמשך תקופה מסוימת הייתי בבית חולים. רק בנס לא חליתי. אנשים מתו מסביבי כל הזמן.

ש: היה לך קשר כלשהו עם בני משפחתך ?
ת: בשלב הראשון רק עם אחי הגדול. הוא העביר לי קוביות סוכר דרך הגדר המחשומלת – הוא היה במחנה סמוך לשלי. היינו מתגנבים אל הגדר והשומרים יכלו לירות בנו. בשלב מאוחר יותר אחותי התחזתה לחולה ולאחר שהשתחררה מבית החולים, הצטרפה לבלוק שלי למרות שהיתה מבוגרת יחסית (בת 12). מרגע זה כבר לא הייתי לבד.

ש: איך הצלחת לשרוד?
ת: בעיקר היה לי מזל. רבים מאוד חלו בדיזנטריה וטיפוס ומתו. במחנה אין פחד. חיים כל הזמן את הרגע. זו מלחמת הישרדות בכל רגע נתון... כל הזמן לקבל החלטות ...כשקיבלת את מנת הלחם היומית- האם אתה אוכל את כולה על מנת להשכיח את הרעב? אבל אז אתה יודע שתהיה שוב רעב כי הפעם הבאה שתאכל תהיה רק בעוד 24 שעות . אם אתה מחליט לחלק את מנת הלחם אז אתה צריך להחביא את מה שאתה לא אוכל. כל הזמן גונבים אוכל. בתור ילד בן 7 הייתי צריך בכל רגע לקבל החלטות קיומיות. היו גם אנשים בבלוק שניסו לעזור מדי פעם אבל בעיקרון הייתי כל הזמן לבד עד שאחותי הצטרפה לבלוק ומאז היינו יחד ודאגנו זה לזו.

ש: אתה יכול בכל זאת לספר על עזרה שקיבלת מאדם זר?
ת: כן, זה קרה לי פעם אחת כשהגענו כמה ימים לפני השחרור למחנה אושוויץ. נכנסנו לתוך אחד הבניינים, אחותי ואני, ופתאום הושטה אלי יד עם פרוסת לחם עם בשר מקופסת שימורים. אפילו לא ראיתי את הפנים של מי שהושיט את היד. עד היום אני זוכר את הטעם המלוח של הבשר. זה רגע שנחקק בזיכרוני.

ש: ספר לי על רגע השחרור
ת: מספר ימים לפני השחרור הגרמנים הוציאו צעדה מבירקנאו לאושוויץ. מרחק של כמה קילומטרים. שמענו ברקע את הפגזות הרוסים. אמרו שכל מי שמעל לגיל 10 יוצא לצעדה ומי שמתחת נשאר. אחותי ואני לא רצינו להיפרד. רצנו ביחד לתוך הטור. אלו שהלכו מאחורה נורו. מתי שהוא בדרך הגרמנים פתאום נעלמו. המשכנו ללכת עד אושוויץ ונכנסנו שם למבנים, חיכינו שיבואו לשחרר אותנו. אני זוכר שאנשים דיברו כל העת על מה יאכלו לאחר השחרור. שמעתי אנשים שאמרו שיאכלו לחמניה עם חמאה ונקניק. אני באתי ממשפחה מסורתית ולא האמנתי למשמע אוזניי. לאחר כמה ימים אמרו שהרוסים הגיעו. היו ששמחו אבל הרוב היו עסוקים כל העת בשיטוט במחנה וחיפוש אחרי שאריות אוכל. אני לא שמחתי ולא הייתי עצוב. עדיין חייתי את הרגע. קצת חששתי בתחילה מן הרוסים אבל הם התנהגו בנו יפה וחילקו לנו מזון.

ש: ספר לי על התצלום המפורסם שאתה אחד המצולמים בו
ת: התמונה צולמה מספר ימים לאחר השחרור. איני זוכר בדיוק כמה. התמונה מבוימת לחלוטין. הרוסים עברו בין הבלוקים וקראו לנו להצטלם. אחותי לא רצתה להצטלם ולכן היא איננה בתמונה. אני הייתי סקרן והצטלמתי. ניתן לראות שהולבשנו במדי אסיר שגדולים עלינו בכמה מידות. מתחת למדי האסיר לבשנו את הסמרטוטים שהיו לנו. אבל בזכות תמונה זו מצאתי את משפחתי. הרוסים לקחו את פרטיי האישיים וכך אמי מצאה אותי ואת אחותי מאוחר יותר.

ש: מהי עבורך השואה והאם ניתן להעביר את סיפור השואה לדורות הבאים?
ת: אני אישית סבור שלא ניתן להעביר את סיפור השואה למי שלא עבר אותה. זה דבר שלא יכול להיתפס על ידי מי שלא היה שם. אבל באותה מידה שהשואה היא בלתי נתפסת היא גם איננה בלתי אפשרית. למה אני מתכוון ? שואה יכולה לקרות בכל מקום מחר. אנשים תמיד יתנהגו באותו אופן. תמיד ילשינו על השכן בשביל יום חופש או מנת מזון. תמיד ישנאו את הזר. העולם בשום אופן לא למד.
מה זו השואה עבורי? בזמן המלחמה סבתי הסתתרה בכפר סלובקי אך יום אחד הלשינו עליה. למחרת בא לקחת אותה שוטר. אני לא אשכח כיצד לוקחים את סבתי ואבא שלי ואמי עומדים מהצד ולא פוצים פה. אבי היה מתאגרף, איש גדול וחזק יותר מכל מי שעמד סביבו, אך הוא פשוט עמד שם ולא עשה דבר.
זה בשבילי השואה. השואה זה חוסר אונים בלתי נתפס.

ש: האו"ם קבע את ה 27 לינואר (יום שחרור מחנה אושוויץ כיום הזיכרון הבין לאומי להנצחת קורבנות השואה.
מה דעתך על כך ?
ת: אני בעד טקסים מכיוון שהם ממקדים את כל הזרקורים על נושא מסוים וזה מגיע באמצעות התקשורת לכל מקום. אבל בטקסים אין די. מילים שאינן מגובות במעשים לא ישנו יותר מדי. בחינוך לא עושים מספיק. באירופה מדלגים על נושא השואה כשהם מלמדים היסטוריה. במקומות אחרים מעוותים את הלקחים. כך למשל, בצפון קוריאה, הספר "יומנה של אנה פרנק" הוא ספר חובה לקריאה בבית הספר אך המסר העיקרי שמועבר הוא שאסור שיקרה לנו (לצפון קוריאנים) מה שקרה ליהודים. משתמשים בזה לצורך תעמולה כנגד אויביהם. העולם עוד צריך לעבור כברת דרך ארוכה.