יד ושם

חזרה

ראיון עם מרתה וייס

ש: ספרי לי על התקופה בה היית במחנה אושוויץ - בירקנאו.
ת: נסענו ברכבת, אחותי הגדולה אוה ואני, במשך שלושה ימים. המרחק היה רק כמה מאות קילומטרים ממחנה סרד בסלובקיה לאושוויץ אבל הגרמנים היו צריכים "לפנות " בשבילנו מקום במחנה. הם השמידו את מחנה המשפחות מטרזין ומחנה הצוענים ולכן הנסיעה ארכה כל כך. כמובן שהדברים האלו נודעו לנו רק אחר כך. אחותי ואני כבר שמענו את השם אושוויץ לפני שהגענו. ידענו מאבא שזה מחנה השמדה. כשהגענו לרציף בבירקנאו נערכה סלקציה. לאוה, שהיתה בת 13, אמרו להגיד שהיא בת 16. היא אמרה את זה למנגלה בגרמנית רהוטה. הוא השתכנע והופרדנו. אני הלכתי עם הילדים והזקנים והיא עם המבוגרים. פתאום עברו מעלינו מטוסים בגובה נמוך והיתה המולה. הגרמנים צעקו לנו להתאחד לטור אחד ונאמר לנו שאנחנו הולכים להתקלח. אחותי ואני היינו בטוחות שזה הסוף. אך אלו באמת היו מקלחות.
משם נלקחנו למחנה משפחות ולעוד מחנה. בשלב יותר מאוחר נלקחנו לבלוק הניסויים של מנגלה. לא ברור לי בדיוק מדוע מכיוון שלא נראינו כמו תאומות ושלוש שנים הפרידו בינינו. הוא היה מזריק לנו כל מיני זריקות וערך לנו בדיקות.
אחרי כחודש במחנה אחותי חלתה מאוד. היא חלתה בדיזנטריה והיתה מאוד מאוד חלשה. טיפלתי בה ודאגתי לכל צרכיה. בהתחלה היא עוד שכבה בבלוק ואחר כך היא אושפזה בבית החולים, לשם הייתי מתגנבת. כל הזמן רק חשבנו איך לשרוד, איך להשיג עוד מזון. רוב היום לא היינו עושים כלום. בבוקר היה את המסדר, שבו היינו עומדים בין חצי שעה למספר שעות בכפור נוראי. בשאר היום רק ניסינו להתחמם ולהשיג עוד קצת מזון.

ש: מה קרה לשאר בני משפחתך באותו הזמן?
ת: הוריי ושאר האחים והאחיות שלי היו במחבוא בסלובקיה. היתה לי אחות קטנה שנתפסה כמה חודשים קודם לכן בהונגריה כשהתחבאה אצל דוד שלי. היא נרצחה בבירקנאו יחד עם יהודי הונגריה.

ש: כיצד הצלחתן לשרוד?
ת: קודם כל מזל. פשוט כך. הרי לא היינו יותר חכמות או פיקחות מאחרים. היה לנו הרבה מזל. היו כל כך הרבה סיטואציות שבהם היית תלוי בחסדי אחרים: מנגלה, השומרים... השומרים היו בדרך כלל סדיסטים ואכזריים בצורה בלתי נתפסת. הם היו יכולים להתעלל בך ולירות בך מתי שהיו רוצים מבלי להיענש. כל פעם שעברת לידם היית נתון לסכנת חיים. כשיצאו צעדות המוות הלכתי לבית החולים לקחת את אחותי. היתה שמועה שיחסלו את כל החולים. אחותי הייתה במצב קשה ולא יכלה ללכת בכוחות עצמה. הלכתי וגררתי אותה החוצה. לפתע הופיע מולי מנגלה. באותו הרגע הוא היה משום מה, במצב רוח טוב, הוא חייך ואף נתן לי מעין טפיחה קטנה. הרי אם הוא היה במצב רוח שונה, שתינו היינו מתות. כנראה שזה שעשע אותו לראות ילדה בת 10 סוחבת מישהי בת 13.
לא הייתה דרך מסוימת לשרוד. עשינו מה שיכולנו. כמו שאמרתי, ניסינו ככל יכולתנו להימנע מן השומרים וכל הזמן חיפשנו להשיג עוד קצת מזון ,עוד קליפה, עוד משהו מפח האשפה. פעם התגנבתי למטבח לגנוב תפוחי אדמה בשביל אחותי. חטפתי שני תפוחי אדמה קפואים ורצתי. אחת מעובדות המטבח הבחינה בזה. היא זרקה עלי מזלג שפגע בי. אבל לא מרגישים את הכאב הזה כשכל כך עסוקים בהישרדות.
גם הידיעה שהגרמנים מפסידים במלחמה ובקרוב ייסוגו נטעה בהרבה מאיתנו תקווה וכוח להמשיך לחיות.
ידענו שהרוסים מתקרבים אבל אף פעם לא ידענו איפה הם ועד כמה הם קרובים.

ש: את יכולה לספר לי על עזרה שקיבלת מאדם זר?
ת: הייתה הרבה עזרה הדדית. כך לפחות אני זוכרת. היינו בהתחלה בבלוק של משפחות והיו שם שתי תינוקות. היה ברור לכל מי שהיה בבלוק שנעשה הכל בשביל שהתינוקות יחיו. היתה המון עזרה לתינוקות הללו. מה שלצערי לא עזר בסופו של דבר.
אני יכולה לספר לך על בחור צעיר, זר לחלוטין, שהציל את חיי תוך סיכון חייו. יום אחד הלכתי עם אחותי על גשר מעל תעלת ביוב ונתקלנו בזוג שומרים. הם התערבו ביניהם כמה זמן ייקח לי לטבוע בתוך תעלת הביוב. זה היה מעין משחק בעיניהם. לא הספקתי לברוח והם דחפו אותי לתעלה. עמדתי לטבוע ואז נער קפץ ומשך אותי החוצה. הוא יכול היה למות פעמיים: גם בגלל שהוא יכול היה לטבוע בעצמו וגם בגלל שהשומרים יכלו לירות בו על כך ש"קלקל" להם את המשחק. למרות שניסיתי לברר, אני עד היום לא יודעת מי היה הנער הזה שהציל את חיי ומה עלה בגורלו.

ש: ספר לי יום השחרור
ת: שבוע לפני השחרור הודיעו לנו שאנחנו צועדים לגרמניה. הלכתי לבית החולים לקחת את אחותי. היא פשוט לא היתה מסוגלת ללכת. היא אמרה זאת בקול רם ואני לא הסכמתי בשום אופן להפרד ממנה. למזלי נתנו לי להישאר איתה ועם החולים שלא יכלו לצעוד והושארו במחנה. גם כאן היה לי מזל.
למיטב זכרוני, ביום השחרור הוצעדנו מבירקנאו לאושוויץ. באמצע הדרך הגרמנים ברחו. לנו לא היה מושג מה קורה והמשכנו לצעוד לעבר אושוויץ. כשהגענו לאושוויץ נכנסו הרוסים. זו היתה הקלה עצומה עבורנו. אבל אחותי עוד היתה חולה מאוד ובקושי יכלה לעמוד בכוחות עצמה. אני המשכתי לטפל בה כדי שלא תמות.
לאחר השחרור חשבנו שתוך כמה ימים אנחנו עולות על הרכבת ונוסעות הביתה. אבל המלחמה עוד לא הסתיימה. סלובקיה טרם שוחררה. היינו צריכות להישאר במחנה עוד שלושה חודשים. גם הדרך הביתה התארכה מאוד. נדדנו בדרכים ונסענו בטרמפים. פעם קיבלנו טרמפ תמורת חצי בקבוק וודקה שקיבלתי מחייל רוסי. רק בקיץ הגענו לברטיסלבה והתאחדנו עם משפחתנו.

ש: ספרי לי על התצלום המפורסם שאת ואחותך מצולמות בו
ת: אני לא זוכת יותר מדי... התצלום הוא הרי תצלום תעמולה. אני לא זוכרת בדיוק באיזה נסיבות צילמו דווקא אותנו. אמרו לנו ללכת דרך הגדרות החשמליים. רצו להראות את המחנה בצורה הכי זוועתית.

ש: מהי עבורך השואה והאם ניתן להעביר את סיפור השואה לדורות הבאים?
ת: בשואה היתה התנהגות ברברית וחייתית של בני אדם. הגרמנים היו בני אדם, רגילים ונורמאליים לכאורה, אך הם התנהגו בצורה חייתית כלפינו. הם היו משוכנעים שאנחנו, היהודים, מחלה שהם צריכים להדביר.
אני מאמינה שצריך לספר וללמד על השואה. אני מסכימה עם זה שמי שלא עבר בעצמו את הדברים לעולם לא יוכל להבין. אפילו אני, שהייתי שם, לא מבינה לפעמים איך אנשים יצאו חיים מאושוויץ. לפני שנה, בינואר, היינו שם בטקס לציון 60 שנה לשחרור. הלכנו שם בשלג, משפחתי ואני והשלג הגיע לנו עד הברכיים. זה לא יאומן שאנשים שרדו שם... אבל צריך לספר הכל, גם את הדברים הקשים ביותר. אנשים לא מבינים ששואה יכולה להתרחש שוב. מה שהיה אז ממשיך להתקיים היום. הסתה, שנאה, רצח. תראה מה קרה ברואנדה ומה קרה עכשיו בדרפור (סודן). העולם לא למד מאומה. אנשים חושבים ששואה נוספת לא אפשרית אבל הם טועים.
בגלל החשיבות שבהוראת השואה אני מדריכה מתנדבת ביד ושם. הדרכתי קבוצות רבות וסיפרתי להם את הסיפור שלי. הם התקשו להאמין אבל הם ידעו שאני לא ממציאה דבר. הייתי גם בפולין עם קבוצה של בני עקיבא לפני שלוש שנים.

ש: האו"ם קבע את ה 27 לינואר (יום שחרור מחנה אושוויץ) כיום הזיכרון הבין לאומי להנצחת קורבנות השואה. מה דעתך על כך ?
ת: זה מאוחר מאוד ולדעתי לא נובע מרצון כנה להתמודד עם הנושא. אני חושבת שהביקור של מנהיגים רבים במחנה אושוויץ לפני שנה השפיע עליהם. הם יכלו לראות במו עיניהם מה זה השואה. אבל דיבורים בלבד לא מחייבים ולא משנים דבר. אני יודעת שיש מקומות בעולם שמלמדים את השואה ומנסים להעלות את המודעות. חייתי 50 שנה באוסטרליה (מ 1948 עד 1998) ושם מלמדים את הנושא בבתי ספר. אני בעצמי לימדתי ילדים. גם בארצות הברית לומדים את הנושא. חינוך זה דבר חשוב ומועיל, מטקסים אני לא מתרשמת מדי.