יד ושם

חזרה

ראיון עם טומי שחם

ש: מר שחם, ספר לי על התקופה בה היית במחנה אושוויץ - בירקנאו.
ת: הגעתי עם משפחתי לאושוויץ ב 3 לנובמבר 2005. ההורים ידעו לאן הגענו והיו בטוחים שאנחנו הולכים למות. אבל כשהגענו כבר לא עשו סלקציות ולקחו את כולנו למחנה משפחות. אחרי יומיים הפרידו ילדים מהורים ונשים מגברים ולקחו אותי לבלוק של ילדים. הייתי שם אחד הגדולים- הייתי בן עשר וחצי. היו שם ילדים קטנים בגיל שנה ושנתיים וגם תינוקות שרובם מתו מתת תזונה - מתוך 300 איש בבלוק כ 250 מתו מדיזנטריה. בגלל שהייתי גדול משאר הילדים התחלתי לטפל ולעזור לילדים הקטנים ממני. טיפלתי בעשרה ילדים שחלקם הכרתי וחלקם לא. לצערי תשעה מהם מתו מדיזנטריה. רק אחד מהם ניצל – ילד בן 6 בשם פלו בלום שהיה שכן שלי בכפר הולדתי בסלובקיה. לא ראיתי אותו מאז השיחרור אבל לפני שנה וחצי הייתי בכנס של ניצולי שואה בכפר הולדתי ומצאתי את כתובתו באוסטרליה. מאז אנו מתכתבים ומדברים בטלפון. שאלתי אותו אם הוא זוכר אותי והוא אמר שכן - עד היום הוא זוכר שהכיתי אותו. הסיבה שהכיתי אותו היתה שהוא לא הסכים לאכול. הוא היה חולה מאוד בדיזינטריה וידעתי שאם לא יאכל דבר הוא ימות. הוא אמר שהוא סולח לי על המכות...

ש: היה לך קשר כלשהו עם בני משפחתך ?
ת: היה לי קשר עם אבי ואחי דרך הגדר. המפגשים היו קצרים מאוד בגלל הסכנה והקור הנוראי. כמעט ולא דיברנו. הם היו זורקים לי סיגריות דרך הגדר החשמלית. הם קיבלו סיגריות מהצלב באדום שהיה מבקר במחנה המבוגרים. זה נשמע בוודאי הזוי אבל בשלב הזה של המלחמה הצלב האדום הורשה להיכנס לחלקים מאושוויץ. את הסיגריות הייתי מחליף עם חולים בדיזינטריה וטיפוס שלא אכלו ותמורת הסיגריות נתנו לי את מנת הלחם שלהם. את הלחם הייתי זורק בחזרה לאבי ואחי או נותן לילדים שטיפלתי בהם.

ש: איך הצלחת לשרוד?
ת: זה צירוף של מזל בעיקר והעובדה שרוחי לא נשברה. רוב האסירים חלו בטיפוס ודיזינטריה ומתו מסביבי. אני הייתי לא מעט בבית החולים ולמזלי הרב לא חליתי. רוב האנשים שמתו בשלב הזה לא מתו מרעב אלא ממחלות שגרמו להם לאבד את הרצון והיכולת לאכול. גם העובדה שרוחי לא נשברה גרמה לכך ששרדתי.
אני הייתי אדם אופטימי והתקווה לא עזבה אותי גם ברגעים הקשים ביותר. היו רבים שהתקווה עזבה אותם ושכבו במיטה וחיכו למוות. התקווה שלי לא התבססה על עובדות מוצקות. לפחות בחודש הראשון שהייתי במחנה לא ידעתי כלל שהגרמנים מובסים במלחמה והרוסים כבר קרובים. פשוט רציתי לחיות והאמנתי שאשרוד.

ש: אתה יכול לספר על עזרה שקיבלת מאדם זר?
ת: היו כאלו שעזרו והיו כאלו שלא. לא ניתן להכליל. אבל בדרך כלל המבוגרים יותר ניסו לעזור לצעירים יותר, כפי שעזרתי אני לילדים קטנים ממני. כמובן שכל אחד דאג קודם כל לבני משפחתו או למכריו, אם היו לו. אני זוכר שהיו איתנו בבלוק כמה אימהות שזה עתה ילדו. חלק גדול מן התינוקות שלהן מתו אך הן עזרו לילדים הקטנים בבלוק. גם האחראית על הבלוק (ה'בלוקאלטסטה') היית אישה טובת לב שמאוד ניסתה לעזור לנו. אני זוכר שפעם ראיתי אותה מוכה על ידי הקאפו בגלל שניסתה להגדיל את מנות המזון שלנו.

ש: ספר לי על רגע השחרור ?
ת: לפני השחרור היה שבוע שהגרמנים עזבו ואז חזרו. זה היה אחרי שהם הוציאו את צעדות המוות בהם אבי ונרצח. לפני שהם עזבו הם שרפו את המחסנים הגדולים שלהם בניסיון להעלים ראיות. היתה הפסקת חשמל ואני ועוד כמה ילדים התגנבנו דרך הגדרות שלא עבדו באותו הרגע והסתובבנו בחיפוש אחרי מזון ובגדים. הסתובבנו באזור הקרמטוריום ואני לא שוכח את המראות הקשים שראינו שם. הצלחנו להביא איתנו בגדים וסוכר ככל שהיו וחזרנו לבלוק. אחר כך הגרמנים חזרו. ב 22 לינואר, אם אני לא טועה, הצעידו לאושוויץ את כל מי שהיה מעל גיל 10. פחדנו מאוד. היו שמועות שהם הציבו מכונות ירייה. לא היה ברור אם עדיף ללכת או להישאר. בכל מקרה הייתי בן 10 וחצי אז צעדתי. המרחק היה בסך הכל כקילומטר וחצי. שמענו וראינו תוך כדי את הפגזות הרוסים. בערך באמצע הדרך באה פתאום משאית, העלתה את החיילים הגרמנים והם הסתלקו. אנחנו המשכנו לכיוון אושוויץ.
יום השיחרור עצמו היה יום שבת בצהריים. אני זוכר עד היום שהכינו לידי חמין ולא יכולתי לאכול כי היה לי קלקול קיבה. פתאום ראיתי "דמויות לבנות" בין המבנים. אלו היו רופאים וחיילים רוסים. היתה שמחה. הרוסים חלקו הרבה מזון אבל אנשים מתו מאכילת יתר. למזלי לא יכולתי לאכול ואולי כך שוב ניצלו חיי. אני התחברתי מיד עם החיילים הרוסים. השפות הרוסית והסלובקית הן דומות למדי. אפילו לקחו אותי בתור "מדריך" למעין "סיור" במחנה בירקנאו והסברתי להם למה שימש כל מבנה. כשבועיים לאחר השחרור סיפר לי אביו של חבר שהוא ראה את אבי נרצח בצעדת מוות. לא האמנתי שאמי שרדה על אף שלא ידעתי זאת בוודאות. הרגשתי טוב עם החיילים הרוסים ונשארתי עוד שלושה חודשים במחנה לאחר שחרורו. עם אחד החיילים התחברתי עד כדי כך שהוא רצה לאמץ אותי, אולם מפקד המחנה סירב לבקשתו. רק כעבור שלושה חודשים נסעתי לבית דודי בבודפשט ואז נודע לי שאמי שרדה את המלחמה.

ש: ספר לי על התצלום המפורסם שאתה אחד המצולמים בו.
ת: התצלום למעשה לקוח מסרט שעשו הרוסים. את חלק מהילדים הם הלבישו במדים. לי אישית ולשמוליק (שמואל שלח) היו מדים שלקחנו כששוטטנו במחסנים בשבוע שהגרמנים ברחו ואז חזרו. לבשנו אותם כדי שיהיה פחות קר. אבל הרוסים רצו שכולם יהיו עם מדים כדי להגביר את הרושם. אחרי הכל זה היה סרט תעמולה. הייתי חבר של החיילים הרוסים ולכן הצטלמתי.

ש: מהי עבורך השואה והאם ניתן להעביר את סיפור השואה לדורות הבאים?
ת: כמובן שמה שקרה עיצב את חיי. יכול להיות שזה שטפילתי בילדים קטנים בבלוק גרם לי אחרי זה להיות מורה ומחנך. אני מאמין שאפשר וחשוב ללמד שואה לתלמידים ולנוער. אין צורך לספר את הסיפורים המצמררים ביתר - זה יכול לגרום לרתיעה בקרב הצעירים. אבל חשוב לספר מה שהיה ולהדגיש גם כיצד ניצולי שואה קמו אחרי השואה מאפר וניסו להתגבר, להקים משפחה, לעבוד, ליצור.. לחיות. זה לא דבר מובן מאליו.
תלמידים שלי הכינו לי אלבום מיוחד וקראו לו "בחרתי בחיים". גם כיום אני מרצה בפני בני נוער ותלמידים בהתנדבות מלאה. מה שדוחף אותי זו הידיעה שבקרוב כבר לא יהי מי שיספר את שארע. זוהי שליחות שלקחתי על עצמי.

ש: האו"ם קבע את ה 27 לינואר (יום שחרור מחנה אושוויץ כיום הזיכרון הבין לאומי להנצחת קורבנות השואה.
מה דעתך על כך ?
ת: ראה, זה משתנה ממקום למקום. לדעתי האו"ם הושפע מאוד מהטקס הגדול והמתוקשר שנערך באושוויץ אשתקד לציון 60 שנים לשחרור המחנה. היו שם נשיאים וראשי מדינות והם לא יכלו להתעלם מזה. אבל האו"ם עשה זאת בעיקר כמס שפתיים ועל מנת לנקות את מצפונו. יש ארצות מסוימות שכן בחרו להתמודד עם הנושא באופן רציני ואמיתי. כך למשל בסלובקיה שבה היה אגב משטר פשיסטי ואנטישמי ששיתף פעולה עם הגרמנים. בארצות אחרות לא מתמודדים עם הנושא. אבל בהחלט חשוב שנמשיך להלחם בתופעה של הכחשת השואה ותמונה כזו של ניצולי שואה העומדים לצד תמונתם המקורית במחנה היא הוכחה ניצחת כנגד כל אותם המכחישים.
אספר לך משהו שקרה לי כשהייתי יחד עם משפחתי והניצולים האחרים בטקס לציון 60 שנה לשחרור אושוויץ. הסתובבתי יחד עם ילדי במחנה והראיתי להם את הבלוקים. פתאום ניגשה אלי בחורה צעירה מסקוטלנד בשנות העשרים לחייה. היא שאלה אותי אם אני יהודי ואם אני ניצול של המחנה ועניתי "כן". אחר כך שאלה אותי אם יש לי מספר על היד. הראיתי לה את המספר. הבחורה הצעירה פרצה בבכי וביקשה ממני סליחה. שאלתי אותה על מה היא מתנצלת והיא סיפרה לי שהיא עושה עבודה על המחנה ושהפרופסור שלה באוניברסיטה בסקוטלנד אמר לה שכל הסיפור של מחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו הוא בדיה...