|
|
מיכה אולמן – נצר אחרון, 2004
מאת : אריאלה הירש
הפסל "נצר אחרון"
שנעשה ע"י מיכה אולמן, ניצב בקצה בית הקברות הצבאי בהר הרצל מצד אחד, ומשקיף על "יד
ושם" מאידך.
צורתו צורת בית סכמתי כבציורי ילדים, כשראשו (הגג שלו) מופנה כלפי מטה, נעדר חלונות
או דלת, ורק דופן אחת משלו מוסרת, וכך אנו יכולים להשקיף מלמעלה לתוך הבית פנימה.
הפסל מתייחס לבית אותו רצו לבנות פליטים שהגיעו מאירופה ממחנות המוות ומקבוצות
הפרטיזנים, והם שרידים אחרונים למשפחותיהם כאן, בארץ-ישראל. בשעה שעלו לארץ היה
צורך בכוחות לוחמים בדרך לירושלים. אותם אנשים, נצר אחרון, התנדבו לשרת בפלוגות
אלו עוד בטרם ידיעתם את השפה, ורבים מהם נפלו כאן. חלקם אפילו איננו מכירים את
שמותיהם, וחלקם שמם מצוין על דופן הבית המוסרת ומצויה על הקרקע.
מיכה אולמן בחר במיקום שמהווה את "קו התפר" בין שני חלקי הר הרצל. אותם לוחמים
שנפלו למען ארצנו שייכים לכל קורבנות הנופלים במלחמות ישראל שחרפו נפשם למען
המולדת, כולל אניות המעפילים שטבעו על נוסעיהם בדרכם לא"י, אך גם שייכים הם לאחיהם
שנספו בשואה... ולפיכך משקיפים אל עברם.
אנשים אלו, נצר אחרון, שרצו לבנות כאן את ביתם, בנו להם בית, אלא שהבית הוא גם
קברם, והוא כמו נועד להכיל את גופותיהם.
מיכה
אולמן עוסק מתחילת דרכו בנושא "הבית", בחפירות בקרקע, ובקשר שבין האדם לבין האדמה.
בפסלו הספריה" המצוי בבבל פלאץ, ככר מרכזית ביותר בברלין, הוא בונה חדר חפור באדמה,
שסביב כל קירותיו מדפים. החלל גודלו ארבע פעמים מידות גופו של האמן ו-14המדפים
(בעברית "יד" - יד זיכרון) אמורים להכיל את כל אותם ספרים , שנשרפו ע"י מרצים
וסטודנטים בראשית המשטר הנאצי ב-10.5.1933. שרפת ספרים זו מזכירה לנו את אמרתו של
היינריך היינה ב-1875, "זוהי רק ההתחלה, במקום ששם נשרפים ספרים, ישרפו גם בני
אדם"... הצופה יכול להשקיף לתוך הספריה רק מלמעלה, מבעד ללוח זכוכית בגודל
1.20X1.20 מ', המצוי במפלס הככר המרכזית והעצומה שמול אוניברסיטת הומבולט, בה לימד
גם איינשטיין שאף ספריו נשרפו
שם. כשאנו מביטים כלפי מטה, אנו מבחינים גם בעננים המרחפים מעלינו בהשתקפות
שבזכוכית וגם בדמותנו אנחנו, ובכך כמו גם אנו הצופים עולים באדים אל השמים.
המקום מואר 24 שעות ביממה, בלב ברלין, ובכך הוא מהווה מעין "אש תמיד" לזכר יהודי
אירופה שהלכו אל מותם ע"י המשטר הנאצי בברלין עצמה.
עיסוקו של אולמן בחפירה ובאדמה נוגע בעברו הפרטי והמשפחתי של האמן, מתייחס ל"חזרה
לחיים" למלחמה על המולדת האחת והיחידה של אותם "אודים עשנים", אך מעל לכל
הוא מצביע בעבודות המוזכרות כאן על הקשר שבין "דם-אדם-אדמה...".
במבט-על על הפסל ועל דלת-הפתח שלו נוכל להבחין בצורה מושגית של אניה. מבנה האניה רומז
על דרכם ליעד הראשון בו היו מוכנים לקבלם בזרועות פתוחות, אך גם ליעד האחרון עבור
אותם פליטים שהיו נצר אחרון למשפחותיהם. ומתקשר אל חללי כל ספינות המעפילים שטבעו
בדרכם אל "חוף מבטחים"... חופי ארץ-ישראל המצויים בהר-הרצל.
 גרסת
הדפסה
|
|
