|
|
מזרח ומערב -
אפליה עדתית כזילות השואה!!!
מאת : גיל זק
לאורך שנותינו
כקולקטיב חי, נושם ובעיקר ככזה שבועט לכל עבר, אנו מנכסים לשיח הציבורי הלאומי שלנו
אירועים, תאריכים, תופעות חברתיות, פרצופים, שמות ושאר אלמנטים אשר מבנים את
הדיסקורס שלנו כאומה וחברה. באופן אינסטינקטיבי יאמרו רבים מאיתנו, כי ברור מעבר
לכל ספק שהשואה ולחילופין נושא האפליה העדתית בארץ הינם מרכיבים מרכזיים, הן בשיח
הציבורי לאורך שנותינו כמדינה והן במהות היהודית והציונית שלנו, כמדינה וכחברה.
לדידי, ישנה
התנגשות רעיונית בין שני אירועים אלה, התנגשות אשר מביאה לזילות השואה ולהרס
הזיכרון האיום של אותן שנים ארורות באירופה ובארצות הבלקן, תוך כדי התעלמות מוחלטת
מהקשיים, התוצרים הבין-דוריים והפצעים שלעולם לא יגלידו. מורסות חיות אשר הינן מנת
חלקם של נציגי דור שני ושלישי לניצולי שואה.
שנת 1977, מעבר לביקור ההיסטורי של אנואר סאדאת
בארץ והזכייה הציונית, המרגשת והראשונה של מכבי ת"א בכדורסל בגביע האלופות, זו גם
השנה שבה חל המהפך הפוליטי הגדול ביותר בפוליטיקה הישראלית, באמצעות ניצחונם
הפורמאלי של הימין והליכוד על השמאל ומפא"י ההיסטורית, לאחר הליך התמסמסות והתפרקות
מפלגתית של זו האחרונה במשך מספר שנים. לדעת חוקרים רבים, מהפך פוליטי ושינוי
אלקטורלי אלה הביאו לידי ביטוי בעצימות גבוהה ומעשית את תחושותיהם הקשות של עולי
ארצות ערב וצפון אפריקה וילדיהם כלפי משטר השמאל האשכנזי, המתנשא, הריכוזי והדורסני
של מפא"י. מהפך פוליטי זה בעצם הוביל, "הכשיר" ואף עודד ציבורית ותקשורתית תחושות,
אמירות ותיאוריות קשות בנושא הקיפוח העדתי. שינוי דרסטי זה בשלטון המדיני והחברתי
העלה לזירה הפוליטית/ציבורית/תקשורתית שחקן חדש אשר עתיד לככב בקרבנו עד ימינו אלה,
להלן 'השד העדתי'.
החל משנות ה- 70' במאה הקודמת, אנו עדים לתופעה
רחבה ומתגברת של טענות ומענות קשים ביותר בדבר אפליה עדתית מצד בני עדות המזרח כלפי
הציבור האשכנזי ומנהיגיו. מאז ועד היום הפכו לנכסי צאן ברזל מושגים המתקשרים למישור
זה כגון: אפליה עדתית, צ'חצ'חים, שחורים נגד לבנים, ממסד אשכנזי, עיירות פיתוח,
ש"ס, מסעודה כביטוי לעממיות ועמך ועוד.
אין כוונת הכותב לטעון ולו לרגע קט, או אף לרמז,
שלא הייתה אפליה עדתית. הייתה גם הייתה ובגדול, חברים. עם זאת יש להדגיש מספר
נקודות בהקשר זה מתוך מבט מאקרו רחב יותר מהרגיל וקורט של השקפה סוציולוגית. נושא
האפליה העדתית/גזעית/שבטית וכו', הינו נושא אופייני לכל חברת מהגרים ומדינת מהגרים
ברחבי העולם. תמיד הישן והותיק יקום על החדש ויקשה על חייו ועל קבלתו לחברה ויחתור
בכוחניות לכך שהחדש יפנים במהרה את אותן הנורמות אשר חוקק הותיק. באופן עובדתי
למשעי, מדינת ישראל מאז ועד היום עונה על כל הקריטריונים הסוציולוגיים,
אנתרופולוגיים ואחרים אשר מגדירים חברה כחברת מהגרים. משום מה תמיד נשכחת העובדה
הפשוטה, שהאפליה הממסדית והפרטיקולרית, לצד חיצי ההתנשאות וההתלהמות של ילידי הארץ,
כוונו באותה מידה הן ליוצאי עדות המזרח והן, הפלא ופלא, ליוצאי עדות אשכנז אשר עלו
לארץ לאחר השואה. אולי מפתיע הדבר, אך גם ניצולי השואה הופנו עם הגעתם לארץ
למעברות, למרות מוצאם "הלבן" ולאחר מכן נשלחו ליישובי ספר שונים. גם הם זכו
לקיטונות של לעג ובוז על מנהגיהם, לבושם הגלותי, שפתם הזרה ובעיקר על המנטאליות
האירופאית הכה שונה מהחברמניות הישראלית שהייתה נפוצה בעשורים הראשונים למדינה.
אגב, באמירה מוסגרת, חברמניות זו הפכה עם השנים
לאותה התבהמות חברתית ובין-אישית שכולנו כה מכירים וכה התרגלנו אליה, עד למצב
פרדוכסלי בו אנו רואים בה ביטוי אותנטי והיולי לישראליות ול"צבריות". התנהגות אשר
מאפשרת לכל אחד להשאיר את האוטו עם אורות איתות באמצע כביש מרכזי בכדי לרדת לרגע
לקנות סיגריות, להדחק בתור לפניך, לחתוך אותך ברמזור ולהניף את היד בתנועה של 'הכל
בסדר אחי', או לחילופין לשאול אותך, אחרי הכרות של 5 דקות, כמה אתה ואשתך מרוויחים
או כמה כסף יש לך בחשבון העו"ש.
נחזור לענייננו. בתחושה האישית שלי, נוצר מצב
פרדוקסלי בו השואה הופכת לאותו זיכרון אירופאי רחוק ונעלם, ואילו ניצולי השואה שעוד
נשארו בחיים, ילדיהם ונכדיהם משמרים את זכר השואה והשפעותיה לאורך השנים רק באותה
מסגרת משפחתית, פנימית, כמעין כת מוזרה ונידחת אשר משמרת את מנהגיה הפנימיים-שבטיים
ככאלו אשר אינם מובנים, מוכרים או מעניינים את החברה סביבה. ממש תחושה של גלות
מנטלית אשר נגזרת מאינטראקציה בין אסון לאומי ואישי נורא, מוצא וזיכרון שבטי.
לעומת זאת, נושא האפליה העדתית חי, נושם, זועק
ומיילל בכל רגע ויום נתון בישראל של היום. זהו נושא חם בתקשורת, וחדשות לבקרים אנו
שומעים על עוד אפליה, עוד טענה לאפליה, או עוד התנהגות (או, רחמנא ליצלן, התלהמות
על פס"ד או על המלצה של המשטרה להעמדה לדין, שתמיד נובעות מנגזרת עדתית) אשר ישר
מקפיצים את אותו שד עדתי מוכר, חייכן וערמומי, כזה שכה מנוסה בתקשורת ובדרכיה ותמיד
זוכה ללגיטימיות ולהדרת כבוד על כל צעד ושעל. חייכן שכזה אשר מקפץ לו באושר ובחיוך
בגרם המדרגות הכה מוכר היישר אל הכותרות הזועקות ואל ראש סדר היום התקשורתי,
הפוליטי והציבורי.
הרי אם הייתי הרב עובדיה יוסף, הייתי אומר בצורה
בוטה – כי לא ייתכן שנבחן באותו קנה מידה אנשים שמשפחתם נשרפה והומתה בתאי הגזים,
כאלו שעונו, הוכו, הושפלו ונרצחו באכזריות שיטתית, גורשו מארצם ומיבשתם וסבלו מאחד
האסונות הנוראיים ביותר בהיסטוריה המודרנית, וכאלה שעלו לארץ, שהזליפו עליהם מספר
טיפות של די.די.טי. והתייחסו אליהם באפליה ממסדית ואישית לצד חוסר נימוס והתנשאות
כאל כל מהגרים חדשים, ביטוי סוציולוגי קלאסי בחברה המערבית ובכלל. אבל אני לא
עובדיה יוסף, אז אני לא אגיד זאת.
לעומת זאת, אין כל מודעות בשיח ובהוויה הציבורית
לנזק הלא ייאמן ולצלקות הנפשיות הקשות אשר נושאים בתוכם בני דור שני ושלישי של
ניצולי השואה. אנשים שמשפחותיהם של הוריהם נשרפו כליל, במלוא מובן המילה, סבלו את
רצח העם הגדול והנתעב ביותר בהיסטוריה, נעקרו מחייהם ומביתם ע"י אומה גזענית
ופושעת, אלה אינם זוכים לשום הקלה או הבנה שיש לכך השפעה בין-דורית, חברתית וגנטית
העוברת גם לילדיהם ולצאצאיהם של ניצולי השואה במישור המנטאלי, ההתנהגותי והחברתי.
הנקודה היא פשוטה מחד אך קשה לעיכול ואף לאמירה
מאידך. בישראל של שנת 2005 יש זילות מוחלטת בשיח הציבורי, בנוגע להשפעה של השואה
כאירוע איום וכטראומה קולקטיבית בהיסטוריה של העם היהודי על ילידי דור שני שלישי
לניצולי השואה, ומול זה יש קידוש של כל נושא האפליה העדתית ככזה שיש וניתן תמיד
לדבר עליו ולהשתמש בו לכל צורך שהוא.
כיצד ייתכן שלאחר חמישים שנה שמשפחות שלמות נשרפו,
מיליונים איבדו את כל משפחותיהם, את כל ההיסטוריה המשפחתית, סבלו עקירה וגירוש,
מוות וייסורים, למרות כל אלה השואה הופכת אט אט לזיכרון רחוק עם ניחוח גלותי
מנוכר וקורט אלמנטרי של לאומיות קוסמטית, כזה ששמור ליום זיכרון ותו לא. לעומת
הניצולים, אלה שעלו לארץ, רובם מרצונם, ועברו תהליך סוציולוגי מוכר וידוע של נידוי
מהגרים חדשים למדינה קיימת ע"י דור המייסדים, כולל אפליה על רקע עדה או מוצא, ואלה
האחרונים הופכים למסכנים ולאומללים של האומה היהודית והישראלית, ומסכנות זו הופכת
בקולקטיב הישראלי לאסון של המאה ה- 20', אם לא יותר.
כמה מגוחך ייראה אותו סובייקט אשכנזי שיתראיין
בתקשורת ויגיד שאין לו עבודה, משכורת, שלא קיבל קידום או שלא הכניסו אותו בסלקציה
(האסוציאציה במקור) לדיסקוטק או למסיבה, כי סבו ומשפחתו נשרפו באושוויץ. הרי הדבר
ייתפס כבדיחה, כפרודיה שחורה ויוביל אותו היישר למחלקה הסגורה בגהה או לאייטם קצר
בתוכנית ההזויה של שי דרור ב-'רדיו ת"א'. לעומתו, אותו מזרחי גאה שינמק כל אירוע,
קולקטיבי, חברתי ואף אישי, כבבואה וכביטוי של אותה אפליה עדתית, באמצעות אותו שד
עדתי כה מוכר ונוח להגייה, שד כה אמורפי ונעלם שאפילו דנידין, הרואה ואינו נראה,
נראה לידו ממשי כמו שאול יהלום, אך הדבר לא ממש משנה או מפריע להשתמש בו בכדי לשכתב
את המציאות.
הקיפוח העדתי תופס וימשיך לתפוס. זה אייטם חם, צודק
ואין בכלל מה לפקפק בעניין. זה לא ממש משנה אם ראש הממשלה, הנשיא, הרמטכ"ל וכל חברי
הקבינט יהיו מזרחים. תמיד יהיה אותו אכזרי בעל כוח וממון שיש להלחם בו, בדמות אותו
ממסד אשכנזי ומתנשא, אותה רוח רפאים ממסדית נעלמת שדפקה את הורינו המזרחים ואותנו
וכעת נקדיש את חיינו להחזיר לה כגמולה.
ולמה אני מעמיד אותם אחד מול השני, השואה מול אפליה
עדתית? רבים יצקצקו בלשונם ויעוו פרצופם. הסיבה פשוטה מאד. כי ככה הדברים עובדים
בארצנו הקטנה, ארץ הכלים השלובים. אחד בא על חשבון השני ואם אפשר, גם על הכתפיים
ועל הראש שלו. אם נושא, רעיון או דעה מהווים מוקד רעיוני לעלייה לרגל, אוטומטית כל
המנוגדים להם מועפים מחוץ לקונצנזוס או "מורדים בדרגה" בתקשורת ובציבור.
ייתכן, ואולי אף ניתן לצפות לכך, שיימשך חוסר
המודעות להשפעות המרחיקות לכת של השואה על ילדי דור שני ושלישי, ושלא תהיה התייחסות
דיסקורסית והוויתית לנושא בציבוריות ובקולקטיב הישראלי. הדבר צורם עוד יותר כאשר
נושא האפליה העדתית עולה לתודעה ומככב בכזאת לגיטימיות וסקסיות, ממש כמו הראל סקעת
'כוכב נולד', בציבוריות הישראלית ובשורה התחתונה פוגע בזכר השואה, חלליה ונרצחיה
ובהשפעה אשר הייתה ותהיה לעד על ילדי דור שני שלישי.
לסיום, שיהיה ברור וחד: אני חוזר ואומר שהייתה גם
הייתה אפליה עדתית מצד הממסד האשכנזי כלפי העולים מארצות ערב ואפריקה. הייתה, כמו
שהייתה אפליה כלפי ילדיהם של ניצולי שואה שעלו לארץ לאחר השואה, כאלה שהגיעו חבוטים
בנפשם וגופם, מנותקים ומפוחדים מהעולם ובעיקר מכל דמות סמכותית נושאת מדים או
סמכותיות.
מצדי, שימשיכו לדבר ולהתלונן על אפליה עדתית כלפי
מזרחים עד שנת 3000 והלאה. מה שאני לא מוכן לקבל ולסבול ומה שפשוט לא הגיוני, לא
סביר ובלתי מתקבל על הדעת בעיניי, הן שתי עובדות פשוטות:
א. אין כל הכרה, המשכיות והזנה קולקטיבית ולאומית בישראל של ימינו לשואה כאירוע
ואסון טראומטי אשר אכל כל חי בשל יהדותו, הן גופנית והן נפשית.
ב. אין כל הכרה, עניין ואפילו לגיטימציה או ניסיון להבנה בשיח ובהוויה הציבורית
הישראלית של ימינו לסבל המתמשך, הבין-דורי ולהשפעות הקשות והמרחיקות לכת של השואה
וניצוליה על המבנה המנטלי, חייהם, אישיותם ונפשם של בני הדור שני, השלישי והלאה
לשואה.
 גרסת
הדפסה
|
|
