הספר
מאת ד"ר רוב רוזט, מנהל הספריות ביד ושם

לא מזמן, מנהלת המשרד שלי נכנסה למשרדי ובידה ספר דק בגרמנית עם אותיות גותיות על הכריכה. הספר היה דומה לספרים רבים באוסף הספריה שלנו. הוא פורסם בשנת 1933 ודן בחינוך שיש להעניק בגרמניה החדשה תחת היטלר. דפי הספר היו מלאים בביטויים כמו “Volk” (העם),“Blutsgemeinschaft” (קהילת הדם) ו“Rassenhygiene” (טוהר הגזע) – מושגים שגורים בלקסיקון הנאצי. בקיצור, דוגמא נוספת לאידיאולוגיה הגזענית והלאומנית בתקופה הנאצית.
אולם היה משהו שונה בספר הזה. על הכריכה הפנימית היתה מודבקת מדבקת ex libris (מדבקה בתוך ספר), ולא סתם מדבקת ex libris. היא היתה בגוונים של חום-אפור ומקושטת בסמל עם הנשר הנאצי, צלב קרס, עלי עץ אלון ואצטרובל. מתחת לאיור היה כתוב בכתב בולט ומהודר את שמו של בעל הספר – אדולף היטלר.

להיטלר היתה ספריה גדולה. מעריכים שהיו בה לפחות 16,000 פריטים שהתחלקו בין שני מקומות – מגוריו הרשמיים במשרד ראש הממשלה בברלין ובית הנופש שלו באוברזלצברג Obersalzberg שבברכטסדאגן Berchtesgaden. רוב הספרים באוסף היו מתנות וסביר להניח שלא נקראו מעולם. ספרים אחרים, לעומת זאת, היו בלויים מרוב קריאה.
מסתבר, כפי שכבר העיר טימותי ו. רייבק במאמרו ב Atlantic Monthly בשנה שעברה, שטעמו של היטלר בקריאה עלול להפתיע רבים. בין השאר, הפיהרר האנטי נוצרי הקדיש זמן רב לקריאת ספר בשם Worte Christi ("מילים של ישו"). בביוגרפיות שנכתבו אודות היטלר מצוין שהוא אהב במיוחד לקרוא סיפורים מאת קארל מאי. היו אלו סיפורים על אינדיאנים באמריקה וערבים במדבריות שנכתבו על ידי אירופאי, אשר השתמש יותר בדמיון שלו מאשר במידע ממקור ראשון על מנת לעצב את דמויותיהם ואת סיפורם. ללא ספק ספרים אלו תרמו לעיצוב דעותיו של היטלר על העולם.
נראה שבספר אותו קיבלנו על חינוך בגרמניה החדשה והודפס על גבי נייר איכותי שהצהיב כמעה לאחר 70 שנים, לא הרבה לקרוא.

לאחר התאבדותו של היטלר ב 1945 ותבוסת גרמניה הנאצית, נלקחו כ 1,200 ספרים מספרייתו של היטלר לספריית הקונגרס בוושינגטון, שם מקומם עד היום. שאר הספרייה כנראה אבדה.
ללא צל של ספק, חיילי בעלות הברית לקחו להם כמזכרת פריטים רבים מן הספרייה. הספר שהגיע ליד ושם הוא אחד שכזה. במכתב שצורף לספר, הכותבת כתבה לנו כי אביה, חייל בחיל האוויר הבריטי לקח כנראה את הספר לעצמו. הספר נשאר ברשותו עד למותו והיא שלחה לנו אותו בתקווה שיד ושם יהיה "מקום מנוחתו האחרונה".

לאחר שעיינתי בספר, הנחתי אותו יחד עם המכתב שצורף אליו על שולחני. בשעה 13:15, כמדי יום ביומו, פתחתי את השידה שמאחורי השולחן שלי והוצאתי את הסידור הקטן שאני משתמש בו לתפילת מנחה. הצטרפתי למניין הקבוע שיש לנו ביד ושם. לאחר התפילה, חזרתי למשרדי ופתאום הכתה בי המחשבה ששני הספרים האחרונים שאחזתי בידיי היו ספר שהיה שייך לאדולף היטלר וסידור. היכולים להיות שני ספרים כה מנוגדים זה לזה ? האחד עוסק בנושא חינוך ה"גזע העליון" ואילו השני פונה ל"אל העליון". האחד שם את האדם במרכז והשני את האלוהים.

גם בחלומותיו הפרועים ביותר, אני מסופק אם היטלר יכל להעלות על דעתו שיום אחד ספריו האישיים יגיעו לספרייה במדינתו של העם היהודי – ישראל. אני מסופק אם היטלר או כל יהודי שעבר את השואה היה מסוגל לחשוב שמנהל הספריה הזאת יניח את אחד מספריו על השולחן, יקח בידו סידור וילך להתפלל מנחה במקום שמבקש לתעד ולהבין את הפשעים שהיטלר ומשטרו ביצעו כנגד היהודים.

את הספר שהיה של היטלר קיבלתי בימים בהם העלינו לאינטרנט את מאגר השמות של שמות קרבנות השואה. במישור היותר פילוסופי, אני חושב שמאגר השמות הוא תשובה לניסיונו של היטלר למחות את זכרו של העם היהודי, מאחר והוא מגלם בתוכו את השמירה על מרכיב עיקרי בזיכרון הלאומי שלנו ומנציח את זכרם של כמחצית מהקרבנות.
בהתחשב בעומק והיקף הטרגדיה של השואה, להצהיר שהעם היהודי הביס בסופו של דבר את היטלר, גובל בחילול קודש. אך העובדה שאחד מספריו האישים נמצא בירושלים, בספריית יד ושם, זמן רב לאחר שהתאבד, והעובדה שאנו ממשיכים במלאכת הקודש של חשיפת זהותם של הקרבנות היהודים, צריך לגרום לנו לעצור לרגע ולהרהר. כך נוכל אולי להעריך את קדושת החיים, את ערכו של הזיכרון ואת הנס שבהמשך קיומנו כעם.

מאמר זה הופיע במקור בגרסה ערוכה, ב 'Jerusalem Report', ב 21 לפברואר, 2005