השואה - כלי שרת בידי האנטישמיות החדשה?

מאת קובי ריבלין

בספטמבר 2000 התעוררה לתחייה האלימות במזרח התיכון, ובעולם היא עלתה בצורה חדשה והרסנית של קנאות דתית קיצונית. בד בבד עם פרצי האלימות היינו עדים בשנה זו גם לגל חדש של מעשי אנטישמיות ושל רטוריקה אנטי-ציונית ברחבי העולם שלדעת רבים לא היו כמוהם מאז ימי השואה.

בספטמבר 2001 כונסה בדרבן שבדרום אפריקה ועידת האו"ם העולמית נגד גזענות, אפליה גזעית, שנאת זרים וחוסר סובלנות. בוועידה נשמעו דברים המשווים את הציונות לגזענות והיוצרים הקבלה בין יחס הישראלים לפלסטינים לבין רצח העם שעשו הגרמנים בששת מיליוני היהודים בשואה. דברים מעין אלו כמעט נכנסו להצהרה הסופית של המדינות בוועידה.

לאחר מתקפת הטרור על ארצות הברית ב11- בספטמבר 2001 נפוצו שמועות נרחבות בעולם הערבי שהיא הייתה חלק מ"קנוניה יהודית עולמית", וגם ברחבי העולם המערבי הן הביאו לידי ביטוי רגשות אנטי-ישראליים והעלו את הטענה כי התקפת הטרור מקורה במעורבותה המתמשכת של ארצות הברית במזרח התיכון ובתמיכתה בישראל.

בד בבד הגיע בשנים האחרונות נושא השואה לשיא העניין הציבורי בו, והוא משמש כלי חינוכי נגד גזענות. אולם לעתים הוא משמש כלי מניפולטיבי למטרות פוליטיות אנטי-ציוניות ואנטישמיות.

יד ושם ירושלים שוחח על אירועים אלו ועל המגמות הבולטות כיום בעניין השואה והאנטישמיות עם ארבעה אישים חשובים העוסקים בתחומים אלו: סגן שר החוץ הרב מיכאל מלכיאור, מנהלת המכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב פרופ' דינה פורת, יועץ מדעי של המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם פרופ' ישראל גוטמן ויושב ראש הנהלת יד ושם אבנר שלו.

"בשנים האחרונות התגברו המודעות וההתייחסות למשמעותה של השואה אצל יהודים ואצל לא יהודים, והפרדוקס הוא שאף שאנו מתרחקים ממנה בזמן, יותר אנשים יודעים עליה

 ובדרך זו או אחרת מושפעים ממנה", אומר אבנר שלו.

זיכרון השואה שימש במשך שנים רבות מניע להגן ולסייע ליהודים ולמדינת ישראל, אולם בעת האחרונה התרחב השימוש בשואה ובמושגים הקשורים אליה להקשרים מגוונים, לרבות התקפות על היהודים ועל מדינת ישראל.

לדעת דינה פורת, חברה במשלחת של ישראל לוועידת דרבן, "משמעותה ומעמדה של השואה השתנו בעשור האחרון לא כל כך בעבור העם היהודי אלא יותר בעבור ארצות ועמים אחרים. השואה משמשת היום בעולם בעיקר קוד תרבותי של חינוך, של דמוקרטיה נגד פשיזם ושל הגנה על זכויות האדם. השואה משמשת גם סמל כללי אולטימטיבי של סבל. לדוגמה, נציגי מדינות שונות בדרבן טענו שאין לציין בהצהרת הוועידה שאין לשכוח את השואה אלא שאין לשכוח את השואות מכיוון ששואות היו הרבה ולא רק לעם היהודי. אפשר לראות זאת גם בבקשות לפיצויים על עבדוּת על בסיס דגם הפיצויים של ניצולי השואה. מרכזיותה של השואה בתרבות העולמית גורמת לכך שכל המעוניין משתמש בה לענייניו שלו: מטרות חינוכיות, פוליטיות ודמוקרטיות או לצערנו תעמולה נגד ישראל".

ישראל גוטמן רואה סכנה בשימוש במושגי השואה בהקשרים אחרים: "אלו ניסיונות לראות בשואה את אחד האירועים שקרו במשך הדורות ולא תופעה ייחודית שקשורה קשר ישיר לרדיפת היהודים ולאנטישמיות. יש המנסים לנצל גורמים כמו העימות היהודי-הערבי ולעוות את העובדות ההיסטוריות, אך צריך לזכור שהשואה הייתה בגידה של הציוויליזציה ביהודים והפקרתם לרצח אכזרי שלא נעשה מעולם בשום עם ללא עימות ישיר עמו".

אולם לא השימוש בשואה בבקשות ובניסוחים שונים תפס מקום מרכזי בסיקור כלי התקשורת את ועידת דרבן אלא ההפגנות ברחובות דרבן נגד הציונות ונגד מדינת ישראל. בהפגנות נישאו שלטים ובהם ססמאות כגון "ציונות = גזענות" ו"ישראל מדינת האפרטהייד", וחולקו חולצות ועלונים ובהם תכנים אנטישמיים בעליל.

לדעת מיכאל מלכיאור, "בדרבן נעלמו שרידי ההבחנה בין יהודים, ישראלים וציונים [...] לגבי דידם כולנו עשויים עור אחד, ובכולנו הם רוצים לפגוע. 163 מדינות באו לדרבן, וכולן 'התלבשו' רק על מדינת ישראל במקום לעסוק בנושאים החשובים שלהם יועדה הוועידה".

ישראל גוטמן רואה באירועים האחרונים סימן אזהרה: "מתחדש מסע אנטישמי שמנסים להקנות לו אופי וממד גלובליים. מה שהוכן לקראת ההתכנסות בדרבן, מה שהושמע בלחישות וברמזים בעניין האסון של ה11- בספטמבר והתעמולה חסרת הרסן סביבו, אלו ניסיונות לנצל ולעורר שוב לחיים את הרוע הברברי של שיאי האנטישמיות ולהציגו כתופעה אנושית שפתרונותיה אנושיים".

לדעת אבנר שלו, "אין צל של ספק שביסוד הביטויים והשמועות האלה עומדות אותן השקפות אנטישמיות בסיסיות ואגדות מהסוג של הפרוטוקולים של זקני ציון [...] בשנות ה90- רצו חלק מהמתווכחים להסיט את הדיון ההיסטורי בחקר השואה לגורמים שוליים ולברוח מהדבר היסודי והברור ביותר שבגללו הייתה השואה - האנטישמיות".

פורת רואה גם היא את המקור לשמועות ולהסתה נגד ישראל באנטישמיות: "אנחנו במכון לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב איננו רואים התחדשות בתאוריית הקונספירציה היהודית אלא שהיא חיה וקיימת כבר שנים רבות והיא הדבר העיקרי שמשמש כיום באנטישמיות, נוסף על הכחשת השואה. התאוריה קיימת כל הזמן, והיא פושטת ולובשת צורות חדשות כמו השמועות המופרכות האלה. זו מהות האנטישמיות - הפער בין המציאות לתדמית המזויפת, ותדמית זו לעתים הפוכה מהמציאות [...] אך יש לזכור שאמנם בוועידת דרבן הנכונוּת להוקיע רק את ישראל הייתה מבוססת על בסיס אנטישמי, אבל היו מעורבים בה גם אינטרסים הקשורים לנפט, לפוליטיקה ולכלכלה".

אולם אפילו לאחר הבנת מניעים כלכליים ופוליטיים, עדיין מתעוררת פליאה על התמיכה ועל הלגיטימציה שנתנו ארגונים ונציגים של מדינות מודרניות באירופה לרעיונות האנטי-ציוניים והאנטישמיים שהועלו בדרבן.

אבנר שלו

אבנר שלו מנסה להסביר: "לאחר שנים רבות של הדחקה, של שתיקה ושל הכחשה התחילה בסוף המאה ה20- במדינות שונות באירופה התמודדות עם השואה, והיא העלתה אצל רבים תחושות לא נעימות. תגובה אחת של הציבור באירופה הייתה לראות בזה שלב בתהליך בריא של התמודדות עם העבר תוך קליטה, הפנמה והטמעה של ערכים דמוקרטיים ומודרניים. אבל תהליך זה לווה, במיוחד באירופה המערבית, בתגובות נגד של הקצנה של פלגים ימניים, של עלייה באנטישמיות ושל גל חדש מתחת לפני השטח שרוצה להדוף את תחושת האשמה של הרוצחים עצמם, של משתפי הפעולה ובעיקר של מי שאפשרו לשואה ולשוד הרכוש להתחולל [...] גל זה גורם לביקורת קיצונית על ישראל, לתקשורת לא מאוזנת נגד ישראל ולנתינת כוח ולגיטימציה לכוחות אנטישמיים מסורתיים ולכעס של הערבים. מובן גם שלכל זה תרמה התעמולה הארסית הקיצונית הערבית שבשנים האחרונות הלכה בערוץ אחד של הכחשת השואה ובערוץ אחר של שימוש במונחים של השואה ושל ניצול קיצוני שלה נגד ישראל. האנטישמיות היא מחלה של החברה הנוצרית בעיקר, ועכשיו, בגלל הסכסוך הישראלי-ערבי, גם חלקים מהחברה האסלאמית מתחילים לחלות בה".

ישראל גוטמן גם הוא מאמין שהרעיונות האנטישמיים היו באירופה תמיד: "הרצח של יהודי אירופה לא היה מעשה של היטלר אחד. הוא היה אפשרי רק באירופה אחוזת הרעיונות האנטי-יהודיים ולא היה יכול לקרות בלי השתתפות של אנשים רבים שעוצבו ברוח הנאציזם, בלי שתיקה והשלמה שלהם ובלי רצון של חלק מהאנשים, בראש ובראשונה בגרמניה אך גם בשורה של ארצות הכיבוש הנאצי".

"בכל דור ודור לובשת האנטישמיות מסכה חדשה כדי להסתיר את פרצופה המכוער, וכיום אנחנו רואים את מסכת 'האנטישמיות החדשה', כלומר אותו חיבור בין האנטישמיות הקלאסית לאנטישמיות של בן לאדן והאסלאם הקיצוני", אומר מלכיאור.

אם כן, מה אפשר או צריך לעשות באשר ל"אנטישמיות החדשה", כפי שמכנה אותה מלכיאור? האם יש להתמודד עמה בדרכים חדשות או רק להמשיך לפעול בכלי ההסברה והחינוך הקיימים?

לדעת דינה פורת, "לא צריך לצאת מכל האירועים האחרונים בתחושה שכל העולם נגדנו ואנחנו אומללים, זה נראה לי לא פרודוקטיבי ולא נכון. יש לזכור שבעת האחרונה היו גם אירועים חיוביים מאוד כגון ביקור האפיפיור, ועידת שטוקהולם, הפסדו של אירווינג במשפט הדיבה שהיה ניצחון לנלחמים במכחישי השואה וגם ההצהרה הסופית של המדינות בוועידת דרבן. צריך להרחיב את ההסברה ולפנות הרבה יותר לרשתות התקשורת הבין-לאומיות הגדולות. אני מאמינה שיש תמיכה רחבה בישראל, במיוחד לאחר אירועי ה11- בספטמבר, והבנה עמוקה יותר של העולם המוסלמי [...] אינני חושבת שצריך להרחיב תכניות חינוך על אנטישמיות במוסדות כמו יד ושם, יש די תכניות בנושא, ויד ושם יכול להיות אחד הכלים האדירים של המדינה בגיוס תמיכה, בהסברת עמדה ובראייה פרופורציונית של המצב".

את התארגנות יד ושם בעקבות האירועים האחרונים מתאר אבנר שלו: "יד ושם נערך ופועל יום-יום לחינוך ולחיזוק הגורמים הנלחמים באנטישמיות. גורמים המבקשים לחזק את הדמוקרטיה ולפעול נגד אנטישמיות וגזענות נזקקים לחומרים מדויקים על השואה, ויד ושם פועל כדי לספק חומרים היסטוריים ומחקרים עדכניים בנושא. נוסף על כך אנו נערכים להתמודדות מתאימה באמצעות כלי חינוך ומשתלבים בהסברה שנעשית בתגובה לאירועים האחרונים".

הרב מיכאל מלכיאור רואה צורך בהתמודדות מסוג חדש: "האירועים סביב ועידת דרבן – לפניה ובמהלכה – חשפו את המגמה החדשה באנטישמיות [...] המצב חייב גם היערכות חדשה, ולכן חידשנו את פעילות 'הפורום לתיאום המאבק באנטישמיות' שיש לי הכבוד לעמוד בראשו [...] והקמנו לצדו גם צוות תגובות מצומצם שמסוגל לפעול בזמן אמת, ככל שנדרש". כמו כן, "הוחלט להקים פורום בין-לאומי של אישים ידועי שם שמאמינים שסכנת האנטישמיות היא סכנה לחברה הדמוקרטית כולה ומוכנים להירתם לפעולה במישור החינוכי, ההסברתי והמשפטי [...] האנטישמים אינם נחים לרגע, ואסור לנו להפקיר חלילה את הזירה", אומר מלכיאור.

אם כן, ההתייחסויות לאירועים האחרונים מגוונות, והשפעות האירועים האלה בטווח הרחוק עדיין אינן ברורות. לכן אולי כדאי לשקול את הצעתו של פרופ' ישראל גוטמן: "אין אני יודע אם צריך לצלצל עכשיו בכל הפעמונים, אבל חשוב שנהיה ערים למקור השנאה והשקר ולמטען הפוטנציאלי החבוי באנטישמיות".

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות