מאת אורית גוטל
חנה בר ישע השתחרר מטרזיינשטט ועלתה לארץ בקיץ 1946, נערה בת 14 הנחושה בדעתה
לחיות חיים נורמליים. כעבור ארבע שנים היא הכירה את בעלה, גם הוא פליט שואה, ויחד
הם החליטו להקים בית מהר ככל האפשר. "בשבילנו יד ושם היה מקום שעלינו אליו בכל
שנה בעשרה בטבת. כשהתחילו ביד ושם לאסוף עדויות ולרשום את שמות הנספים, היינו
מהראשונים שנתנו עדות ומילאנו דפי עד", מספרת חנה. הצורך העז לספר מה קרה בער
בקרבי", היא מודה, "הרגשתי שאני צריכה לעשות הכול כדי שיידעו מה קרה על מנת שדבר
כזה לא יישנה".
ישראל אבירם החל לספר את קורותיו כשהגיע לארץ ישראל ב-1946. "כשבני הגרעין בקיבוץ
עין השופט שאלו אותי: 'למה לא התנגדתם?' הבנתי שהם לא יודעים דבר על הכוח שמולו
עמדו היהודים, על תקוותה של ההתנהגדות במקומות שבהם הייתה התנגדות, פשוט לא ידעו
דבר". ישראל חונך לציונות ולבניין הארץ כבר במכרות הפחם, שם עבד עם אביו. "אבי
לימד אותי תורה, גמרא ומשניות ודיבר על החשיבות הגדולה של מדינה ליהודים", הוא
מספר.
עידוד מיד ושם
הרבה ניצולי שואה התקשו לדבר ולספר מיד על מה שקרה להם במלחמה וגזרו על עצמם
שתיקה ממושכת. עם השנים ניצולים מפרים את השתיקה ומספרים את קורותיהם. לשם כך
מתקיים זה 17 שנים סמינר לאנשי עדות בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם,
ביזמתה של ניצולת השואה חנה גרינפילד ובתמיכת הקרן הגרמנית לזיכרון, אחריות ועתיד.
בפעילויות השונות בבית הספר משולבות פגישות עם אנשי עדות: הם נפגשים עם בני נוער,
עם חיילים, עם אנשי חינוך ועם המשתתפים במסעות לפולין ומספרים להם את סיפורם
האישי.
"אמנם אחרי המלחמה חזרתי לבית בפריז, ילדה בת 12 שצריכה להתמודד עם מציאות חדשה
וקשה", מספרת ניצולת השואה אריאלה פלס, "עברתי את ארבע שנות המלחמה במוסד לילדים
נטושים ולא הבנתי שניצלתי, ידעתי רק שאבא נטש אותי. כשחזרתי הביתה נודע לי גם
שהוא לא הציל את אימא". כל מה שקרה לה עד אז ננצר בלבה למשך שנים ארוכות. הסירוב
הממושך לדבר על מה שקרה במלחמה פג לאחר הסמינר שאריאלה השתתפה בו לפני שש שנים,
אחרי שנים רבות של שתיקה.
"בסמינר אנו מנסים לאפשר לניצולים לצאת מאחורי הקלעים, מקלטות הווידאו, מהספרים
ומהדיונים האקדמיים אל קדמת הבמה ולומר את דברם ללא מתווכים", אומר משה
הראל-שטרנברג, פסיכותרפיסט פרטני וקבוצתי המנחה את הסדנאות. עליזה זלצר השתתפה
בסמינר במרס: "כשהגעתי לארץ לא האמינו לי שהייתה שואה גם בלוב", היא מספרת, "באתי
כדי ללמוד איך לספר את סיפורי כך שיישמע ויובן". גם ניצולת השואה דבורה ויינשטיין
השתתפה בסמינר: "הסדנאות מאפשרות לנו להסתכל על הסיפור שלנו בזווית אחרת".
עדות בגוף ראשון
מזה 12 שנה חנה מצטרפת למשלחות בפולין. היא מדגישה את החשיבות של העדות בגוף
ראשון: "בעוד כמה שנים, כשאנו הניצולים לא נהיה, התלמידים שפוגשים אותנו יוכלו
לומר: 'אני שמעתי מפי חנה ואחרים מה קרה להם באושוויץ'. זה מגביר את תודעת השואה
בקרב בני הנוער, והם גם יולכו להכחיש את הכחשת השואה".
אשר אוד שרד מאימי אושוויץ-בירקנאו ועלה לארץ, למגדיאל, עם קבוצת נוער מגובשת. "זו
הפעם הראשונה שהתחלתי לחשוב על העתיד. הבטחתי לעצמי שאם אמצא, כמו חבריי, קרובים
מעבר לים, אקבל מהם עזרה רק בתנאי שאמשיך לחיות בארץ ישראל. לא דיברתי על השואה
למעלה מ-50 שנה, ובעקבות ביקור בפולין החלטתי לפעול למען זיכרון מכובד יותר
לנרצחים. במקום שבו נערך חיסול גטו זדונסקה וולה סיפרתי בפעם הראשונה מה התרחש.
עקב ההתעוררות של מכחישי שואה, הגעתי למסקנה שמי שיכול לדבר, שידבר! ההשפעה שונה
לגמרי, ואני רואה ושומע זאת בתגובות של החיילים ושל התלמידים".
העדות בגוף ראשון היא גם דרך להעברת מסרים חינוכיים: "כשאני מספר לתלמידים
שהפשיטו אותנו עד העור, זה לא רק תיאור פיזי", "מסביר ישראל אבירם, "אני מדבר אתם
על הפגיעה בכבוד האדם, העלבון וההשפלה ואיך נשים עלולות להרגיש במצב כזה".
חנה מוסיפה: "באושוויץ סירבתי בתקיפות לאכול את המרק המטונף, וזה גרם לאימא שלי
לפחד שיפרידו בינינו בסלקצייה. הייתי בת 12 ולא הבנתי מדוע אני חייבת לאכול כזה
דבר", היא מספרת. עם כל הכאב שבחשיפה, אני משתפת את השומעים בעגמת הנפש שגרמתי
לאימא ומדברת אתם גם על כיבוד אב ואם".
אריאלה מספרת כיצד היא מחזקת את המקשיבים לעדותה: "גם לי היו מדים במלחמה", היא
אומרת להם, "אבל הם היו מדים של מוסד לילדים נטושים. לכם יש מדים שמייצגים משהו
ששייך לכם: המדינה".
להמשיך לספר
בביקורו בפולין החליט אשר להקים מצבה נאותה: "הרגשתי שאם אלוהים שמר עליי ולו רק
למטרה הזאת – לעשות את האנדרטה – היה כדאי להישאר בחיים. ב-12 השנים האחרונות אני
מלווה משלחות נוער וחיילים וזה הניצחון שלי. כנראה נשארתי בחיים כדי לספר את זה
לדורות הבאים, וזה הייעוד העיקרי שלי בחיים". מכל מגוון התפקידים ותחומי הפעילות
שלו היום, הפעילות עם יד ושם היא החשובה ביותר. "המסעות לפולין קשים לאדם בגילי,
ואני ממשיך על אף הקושי הגופני", הוא אומר.
ישראל מוסיף: "אני מספר מתוך הכרה ברורה שהנוער והדורות הבאים צריכים לדעת מה קרה,
זו חובתי כלפי החברים שאינם".
חזור
