מאת דנה פורת

"הייתי רוצה שיהיה אדם שיזכור כי חי פעם מישהו בשם דוד ברגר".
ממכתבו האחרון של דוד ברגר, וילנה, לפני שרצחו אותו הנאצים ב-1941 (עמוד הבית של המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה)

"דוד היקר,
אכן אני זוכר שחיית פעם, ובכל יום אני משתדל להיות האדם שהיית רוצה שאהיה. קרוב לוודאי שהיית מצליח בכך יותר ממני, אך יש לי אישה טובה ובן מיוחד מאוד, ואני אוהב אותם כפי שאני בטוח שהם אוהבים אותי.
לא הייתי לאיש מפורסם, לחוקר או למוזיקאי בעל שם, אך רבים מאתנו עשו זאת, נתנו את המיטב שבנו לעולמנו, אך חשוב מכך, היינו לאנשים טובים והגונים. בוודאי היית גאה בישראל שלנו, נהנה מהשמש החמימה על גופך, מהמזון שאנו מגדלים על אדמתנו ומהעצים הזקופים והגבוהים, עדות לכושר עמידתנו.
הלוואי שיכולתי להראות לך חיים טובים יותר, ואני מקווה שלפחות היית מחבב אותי ואת חבריי.
לא אשכח אותך, דוד, ואעשה הכול כדי להבטיח שאיש לא ישכח אותך, עד שנשוב וניפגש".
פיליפ מוריסון, גלזגו, סקוטנלנד (במכתב אלקטרוני ליד ושם, ינואר 2005)

עד סוף חודש מרס, ארבעה חודשים אחרי שהועלה המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה - שבו כמעט שלושה מיליון שמות של קרבנות שואה - לאתר האינטרנט של יד ושם, ביקרו בו יותר מארבעה מיליון בני אדם. 7,000 דפי עד חדשים הוגשו בממוצע בכל חודש, פי שישה ממספר דפי העד שהוגשו ליד ושם לפני העלאת המאגר. העניין העצום שמאגר השמות מעורר ברחבי העולם עלה על כל הציפיות. בכל העולם תיעדו העיתונים ביטויים מתמידים של רגשות אנושיים, התעניינות אדירה וסיפורים אישיים שהציבו את זיכרון השואה בחזית הקדמית של השיח העולמי.

בבריטניה, יד ושם ו-Tribe)Young United Synagogue) חברו לפרויקט חינוך חדשני לציון 60 שנה לסוף השואה - "60 יום ל-60 שנה". מ-25 בינואר עד 25 במרס – 60 יום - אנשים בני כל הגילים ממקומות ומתחומים שונים התעמקו בזהות היהודית בעידן המודרני, לרבות השואה. כל אחד מהימים הוקדש לזכר קרבן שואה מסוים. את המשתתפים בפרויקט, כמו פיליפ מוריסון מגלזגו (שכתב את המכתב המצוטט לעיל), עודדו המארגנים לבקר במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה באתר האינטרנט של יד ושם כדי להתחקות על חייהם של אותם האנשים שאת זכרם הם הנציחו. הם גם עזרו לאסוף ממשפחות ומקהילות שמות של קרבנות שטרם הונצחו במאגר השמות.

אלפי אנשים כתבו מכתבים אלקטרוניים והביעו בהם את הערכתם ליד ושם על המאמץ האדיר בהעלאת מאגר השמות לאינטרנט, ומאות מהם גילו בני משפחה חדשים או אבודים באמצעות יצירת קשר עם אנשים שהגישו את דפי העד ליד ושם ב-50 השנים האחרונות שכיום מצויים באתר האינטרנט. אחד הסיפורים המרגשים ביותר היה סיפורן של שתי אחיות שהתאחדו מחדש לאחר יותר משישה עשורים. נכדתה של אחת מהן חיפשה מידע במאגר השמות ומצאה באמצעותו את דודתה.

קלרה בלאייר, בת 81, וחנה כץ, בת 78, נולדו למשפחת וייס בארדנובו, כפר קטן בהרי הקרפטים בצ'כוסלובקיה (כיום אוקראינה). לאחר שפרצה המלחמה שלחו אותן הוריהן, כל אחת בנפרד, לקרובים בהונגריה. השתיים ראו זו את זו בפעם האחרונה ב-1944, לאחר שהנאצים כבשו את הונגריה. שתיהן ניצלו מהמחנות ומצעדות המוות, הגיעו לישראל ב-1948, הקימו משפחות והתגוררו במרחק של 45 קילומטרים בלבד זו מזו. כל אחת מהאחיות האמינה שהיא הניצולה היחידה מהמשפחה.

בחודש ינואר החליטה נכדתה של חנה כץ, מירב זמיר, לבדוק אם דף העד שהגישה בשנת 1999 בשם סבתה על שיינדל וייס, אמה של סבתה, נמצא באתר. להפתעתה היא גילתה כי מלבד דף העד שלה, ב-1993 הגישה קלרה בלאייר דף עד על אמה שיינדל וייס. למיטב זיכרונה של מירב, אחיה ואחיותיה של סבתה לא שרדו מן השואה. היא פנתה מיד ליד ושם, והוא סייע למשפחות ליצור קשר ביניהן. מקץ 61 שנה שבו קלרה בלאייר וחנה כץ והתאחדו. בריאיון לעיתון אמרה מירב: "כשביקרתי באושוויץ, חיי השתנו [...] כל ההשקפה שלי השתנתה. עכשיו חיי השתנו שוב. אני רוצה להגיד לאנשים: לא להיכנע לעולם – המשיכו בחיפוש".

הכותבת היא מנהלת התוכן של אתר האינטרנט של יד ושם.

חזור