מאת קטיה גוסארוב
"נולדתי בעיירה שפיקוב שבפודוליה, אוקראינה. אבי היה שען. הוא נפטר כשמלאו לי חמש
שנים. ב-1932 עברה משפחתי לגור בקייב. בסוף השביעית התקבלתי לבית ספר מיוחד
לארטילריה, ובסיום הלימודים עברתי ללמוד בבית ספר לקצונה זוטרה. במאי 1941 נשלחתי,
בהיותי בדרגת סגן, אל הגבול, לאזור פשֶמישֶל. כאן, ב-22 ביוני באותה השנה, פגשתי
בפעם הראשונה את האויב הנאצי. הגנו על המאחז שלנו, המשכנו להילחם גם כשעקפו אותנו
הכוחות הגרמניים מימין ומשמאל. הרי לא קיבלנו פקודה לסגת", אומר ליאוניד בצחוק
כבוש, "רק כעבור שבועיים הגיעה הפקודה: הטמנו מוקשים ועזבנו את המקום".
כך מתחילה האודיסאה הצבאית של ליאוניד ברנשטיין, יהודי רגיל וגיבור של ממש ששמו
ומעשיו היו לאגדה במקומות שעבר בהם בשנות המלחמה. ברנשטיין היה אחד ממאות אלפי
יהודים בכל צבאות בעלות הברית שלחמו בנאצים. התרומה הבולטת ביותר של החיילים
היהודים הייתה בצבא האדום - שירתו בו יהודים בכל התפקידים ובכל שדרות הפיקוד,
רבבות מהם זכו בעיטורים ורבבות נהרגו. מיותר מ-100,000 שבויי מלחמה יהודים של
הצבא האדום שלכדו הנאצים, לא שרד כמעט איש. יהודים רבים אחרים, בהם יהודים
מאירופה שהצליחו לברוח ממנה בשלהי שנות ה-30 בשל האיום הנאצי, שירתו בצבאות בעלות
הברית המערביות, בעיקר בצבאות ארצות הברית ובריטניה. 30,000 מיהודי ארץ ישראל
התגייסו לצבא בריטניה, 5,000 מהם במסגרת יחידה עצמאית - "הבריגדה היהודית" ("חטיבה
יהודית לוחמת" - חי"ל). דבר גבורתם של הלוחמים יועלה על נס ב-9 במאי השנה בטקס
הנחת הזרים לציון 60 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית, למרגלות יד ללוחמים
ולפרטיזנים היהודים ביד ושם, ובטקס ממלכתי באתר יד לשריון בלטרון.
אחרי בריחה נועזת מהגרמנים מצא לבסוף ליאוניד מחסה בכפר טרנובקה, שם הצליח לאמץ
לעצמו זהות מזויפת ובאמצעותה חי חיים גלויים. בטרנובקה הוא התחיל ללכד סביבו
אנשים שביקשו להילחם בגרמנים, וכך נוצר הגרעין הראשון של התארגנות מחתרתית במקום.
הם עסקו בעיקר בחבלה ובהפצת מידע ממקורות סובייטיים על האירועים בחזית. בתחילת
שנת 1943 עלה בידיהם של ברנשטיין ואנשי קבוצתו ליצור קשר עם גדוד (אוטריאד)
פרטיזני בפיקודו של פטר דובוביי. אך לפני שהתקבלו אל האוטריאד, הם עברו "מבחני
קבלה": הם פוצצו שתי רכבות של גרמנים שהיה בהן ציוד צבאי ושהיו בדרכן לחזית.
ברנשטיין מונה למפקד יחידת ריגול וחבלה של האוטריאד ושוב נעצר בעקבות ניסיון לא
מוצלח להטמין מוקש בתחנת הרכבת בשבצ'נקו. "באותם הרגעים", אומר ברנשטיין, "ממש
ראיתי את המוות בעיניים". נגד כל הסיכויים הוא ברח וחזר אל חבריו.
במאי 1944 הוצנח ברנשטיין בראש יחידת ריגול לעורף הגרמני, על אדמת פולין. אחת
הפעולות של היחידה בפולין הייתה שחרור מחנה שבויי מלחמה שליד העיירה סאנוק. רבים
מאסירי המחנה הצטרפו ליחידתו של ברנשטיין, ומספר לוחמיה הגיע ל-400 איש. בספטמבר
1944 חצתה היחידה את הגבול לסלובקיה והשתתפה במרד הסלובקי בגרמנים. לאחר כישלון
המרד הצליח ברנשטיין, בסוף נובמבר 1944, לפרוץ עם יחידתו את החזית ולהצטרף לצבא
הסובייטי. בתום המלחמה עוטר ברנשטיין באות הדגל האדום, בארבעה אותות "מלחמת
המולדת" ובאותות צבא של פולין ושל צ'כוסלובקיה. הוא קיבל את התואר "אזרח כבוד"
מארבע ערים בפולין ומשתי ערים בצ'כוסלובקיה. אך את העיטור הגבוה ביותר של הצבא
הסובייטי, אות גיבור ברית המועצות, לא קיבל אף שמועמדותו הוגשה פעמיים. "שום
פרטיזן יהודי", מסביר ברנשטיין, "לא קיבל עיטור גבוה יותר מאות הדגל האדום, וגם
אני לא".
משנת 1993 ברנשטיין חי בישראל, באזור הצפון. הוא אב לשני ילדים, סב לנכדים, גם הם
כבר הורים לפעוטות, והוא עדיין פעיל בארגונים חברתיים: הוא חבר מועצת הארגון לנכי
מלחמה, חבר באגודה ללוחמי מלחמת העולם השנייה וחבר מועצת ארגון יוצאי אוקראינה.
הוא מייחד זמן רב לכתיבת ספרים כדי להנחיל את הניסיון הצבאי שלו לדורות הבאים.
בספריו מדגיש ברנשטיין את תרומתו של כל לוחם ולוחם להצלחת פעולות ריגול וחבלה
רבים וזוכר ומזכיר פרטים על כל אחד ואחד מחייליו. ברנשטיין סבור שסוד הצלחתו
כששימש מפקד היה התכנון המדויק של הפעולות ויחס אנושי כלפי חייליו: "שני הדברים
האלה גם מונעים קרבנות מיותרים וגם מקנים למפקד כבוד בקרב הלוחמים".
אף שלחם בגבורה למען חירות מולדתו, גם הוא סבל מאנטישמיות - מבטים עוינים ומשפטים
כמו "יהודים לא יודעים להילחם". בכל זאת, הוא מדגיש, "היותי יהודי דווקא עזרה לי
במובן מסוים: ידעתי שהייתי צריך להוכיח את עצמי, להיות טוב מהאחרים".
הכותבת עובדת במחלקת חסידי אומות העולם.
חזור
