מאת לאה גולדשטיין

"קיומנו היום-יומי היה קשור לשני מרכיבים: ויתור על זהותנו היהודית ושתיקה [...] השתיקה הפכה טבועה עמוק אצל כל הילדים במסתור".
נחמה טק, ניצולת שואה שהייתה ילדה במסתור

על פי הנאצים, ילדים יהודים היו חסרי תועלת בעבודת פרך אך בכל זאת היו איום – הם ייצגו את המשכיות העם היהודי. לפיכך נחרץ למוות גורלם של כ-1.5 מיליון ילדים יהודים. עם זאת, בדרך נס, הצליחו ילדים להיחלץ מגורלם באמצעות מציאת מסתור: אם בזהויות שאולות אצל מטפלים לא יהודים ואם אצל ההורים, במחנות, בגטאות וביערות. במשך כל הזמן הזה נאלצו ילדים אלו לשמור על שתיקה כדי להסתתר או כדי שלא לחשוף את זהותם האמתית.

אך גם זמן רב אחרי השחרור המשיכה השתיקה לשלוט בעולם הרגשי והקוגניטיבי של הניצולים שהיו ילדים כשהסתתרו. תופעה זו מכנה הפסיכיאטר רוברט קרל, בעצמו ניצול שואה שהיה ילד במסתור, "השתקה משנית". במחקר המתפרסם ביד ושם – קובץ מחקרים החדש (כרך ל"ג), שרון קנגיסר כהן, המשמשת פרופסור אורח בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת ניו-סאות' וולס, מראיינת ניצולי שואה שהיו ילדים במסתור. היא מקשיבה לסיפורם ושואלת מדוע המשיכו לשמור על שתיקה באשר לעברם גם במשך רוב חייהם הבוגרים. קנגיסר כהן מגיעה למסקנה ששתיקתם של ניצולים שהיו ילדים במסתור לאחר המלחמה קשורה לארבעה גורמים עיקריים: שתיקה נלמדת, היררכיה של הסבל, קשר של שתיקה ושתיקה מבחירה.

במהלך המלחמה, כדי להסתיר את זהותם היהודית, למדו הילדים להשתמש בשתיקה כדי לשרוד והתקשו להשתחרר ממנה לאחר המלחמה. גורם חזק יותר לשתיקה היה שרבים מהילדים חשו שבעולם שלאחר המלחמה החוויות שעברו עליהם במסתור לא עניינו את האנשים - היררכיה של הסבל קבעה את מידת הטראומה של סוגי החוויות השונות בשואה, ולפיה הילדים במסתור לא נחשבו בדרך כלל "ניצולי שואה". לפיכך הם חדלו לראות בעצמם ניצולים.

עם פרוץ המלחמה הייתה אריאלה כבת שש, והיא מצאה לה מסתור לבדה. בשובה לביתה לאחר השחרור נוכחה אריאלה כי ניצולים מבוגרים, לרבות אביה, לא היו מוכנים לשמוע על קורותיה בשנות המלחמה: "רציתי לשוחח על כך עם אבי, לספר לו שלמרות שלא הייתי במחנות, ספגתי מכות והיה קשה גם לי", היא מסבירה, "אך אבי אמר לי: 'תשתקי, גורלך יכול היה להיות כמו גורלה של אליאן [דודניתה של אריאלה]. גם את היית יכולה להיות במחנות, בתאי הגזים'. לכן שתקתי. הבנתי שהתמזל מזלי".

לאותם הילדים שעלו לישראל לאחר המלחמה, ציפה אתגר נוסף. הזיכרון הקולקטיבי של השואה בישראל קבע שסוגי סיפורים מסוימים של ניצולים היו חשובים יותר והתעלם מהסיפורים האחרים. רות, ילדה ניצולה, עברה את שנות המלחמה במסתור עם משפחתה. היא נזכרת: "לא הרגשתי שאני [...] 'ניצולה'. תמיד חשבתי שניצול הוא מישהו שהיה באושוויץ. לא החשבתי עצמי כניצולת שואה". עקב כך נעדרו מהשיח הציבורי סיפוריהם של הילדים שהסתתרו במלחמה. מי שמילאו תפקיד חשוב במיוחד בקשר השתיקה היו המבוגרים שוחרי הטוב שחשו שבאמצעות "השכחת" העבר יסתגלו הילדים שבטיפולם טוב יותר לחייהם החדשים.

ואכן בקרב ניצולי שואה שהיו ילדים במסתור היו שקיבלו את השתיקה וראו בה כלי שאפשר להם להיות לחלק מ"העולם הנורמלי", האמצעי שיאפשר להם לרתום את כוחותיהם לשיקום חייהם. לפיכך הם עצמם בחרו בשתיקה כדי להיקלט ולהיטמע בחברה החדשה בארץ. אהוד, ניצול שהיה ילד במסתור, מסביר שלילדים "היה צורך להכחיש, להשאיר את העבר מאחוריהם ולהפוך לאדם חדש, בתקופה חדשה".

קנגיסר כהן מסכמת את מחקרה במסקנה שהזהות של מרבית הניצולים שהיו ילדים במסתור והיחס שלהם לעברם התעצבו בעיקר בתגובה לערכים, לשיפוט ולהתוויית הסביבה שלאחר המלחמה. מאחר שהתגובה הרווחת של הניצולים המבוגרים ושל המבוגרים האחרים הייתה שלא להכיר בסבל שעבר על ילדים אלו, עברה כחצי מאה עד שרוב הניצולים שהיו ילדים במסתור הצליחו לאזור כוחות, לתת ביטוי לעברם הטראומתי ולהעיד על עצמם שהם ניצולי שואה.

חזור