בהכנות לפתיחה של המוזאון החדש לתולדות השואה ביד ושם השקיע צוות המוזאון מאמצים באיסוף חפצים מתוך הבנה כי לחפץ אישי המלווה בסיפור בעליו יש כוח ליצור רגש של אמפתיה אצל המבקר. לכן במוזאון החדש מוצגים כ-1,200 חפצים מאוסף המוזאון מגובים במסמכים, בתצלומים ובסרטים שמספרים את סיפור השואה של היחיד, נוסף על סיפור השואה של הכלל.

בד בבד עם איסוף חפצים חדשים ותיעוד סיפורם, נערך גם מחקר על חפצים שהתקבלו לאוסף מאז תום המלחמה. התפתחות הטכנולוגיה בשנים האחרונות מאפשרת למצוא מסמכים השמורים במחלקות אחרות ביד ושם ואף במקורות אחרים, וכך הושלם סיפורם של רבים מן החפצים. כמו כן קשר מחודש עם תורמי החפצים ועם משפחותיהם הוביל את יד ושם אל חומרים נוספים שבעת מסירת החפץ למוזאון לא היה ידוע על קיומם.

לעתים הוליד התחקיר של החפצים התפתחויות לא צפויות אשר העשירו את התצוגה במוזאון החדש ואף השפיעו על חייהם של אנשים. כזה הוא הסיפור שלהלן.
 

חיבור משפחתי
מאת שרה שור

בשנים האחרונות מסרו ליד ושם פאני קורמן ופרנסין לוי, זו ללא ידיעתה של זו, חפצים של יקיריהן שנספו במלחמה - עריסה לבובה שנבנתה במחנה המעבר בון לה רולנד, גלויה שנכתבה והושלכה מקרון הרכבת בדרך לאושוויץ, מכתבים אישיים ותצלומי משפחה.

עבודת התחקיר על החפצים ועל המסמכים לצורך הקמת התצוגה במוזאון החדש גילתה את הקשר בין התורמות. עיון בחומר פתח את סיפורה הטרגי של משפחה אחת מורחבת בצרפת, והתברר שסיפור משפחת הורונצ'יק יכול לייצג את גורלן הטרגי של משפחות מהגרים יהודיות רבות בצרפת. תוך עבודת התחקיר התברר גם שיש בידי המשפחה חפצים רבים משלבים שונים שעברה במלחמה. בעזרת החומרים היה אפשר לספר את סיפורה של משפחה אחת ודרכה את הסיפור הכללי.

בשנת 1926 היגר האלמן שמעון הורונצ'יק עם חמשת ילדיו – איציק-יוסף, שמחה, חיה-דבורה, לאה ואסתר - מלודז' שבפולין לפריז, שם עסקו במכירת מוצרי טקסטיל. הבן איציק-יוסף ושלוש הבנות נישאו ליהודים מהגרים מפולין וגרו בשכנות לאב.

עם פלישת גרמניה לצרפת ב-1940 התגייסו בניו של שמעון (איציק-יוסף ושמחה) וחתניו ללגיון הזרים ושוחררו עם כניעת צרפת. במוזאון החדש מוצגת בפרק על התפתחות אירועי המלחמה בצרפת תעודת הוקרה לסלומון פרידהיים, חתנו של שמעון הורונצ'יק, על שירותו בלגיון, והיא מציגה את שלב ההתגייסות של יהודים רבים ללגיון הזרים.

אך במאי 1941 נכלאו בניו וחתניו של שמעון במחנות עבודה בצרפת: איציק-יוסף וגיסיו ניסן פרנקל ואפרים קורמן נכלאו במחנה בון לה רולנד, ושמחה וגיסו סלומון פרידהיים נכלאו במחנה פיטיוויה.

תוך אמונה שתקופת מאסרם תסתיים בשחרורם ובשיבה לביתם, מצאו בני המשפחה דרכים להעסיק את עצמם ולהעביר את הימים במחנות המעבר בעשייה ובאופטימיות. ללא ידיעה על העתיד להתרחש ובחשבם שבקרוב ישוחררו, התנהלו חיי תרבות פעילים, ואף הוכנו מזכרות ונשלחו לבני המשפחה שנותרו בפריז. שניים מהחפצים האלה מוצגים במוזאון: עריסה לבובה ששלח איציק-יוסף לבתו פרנסין וסכין לפתיחת מכתבים ששלח ניסן פרנקל לבנו רישר. מכל האחים והגיסים רק סלומון פרידהיים ברח מהמחנה. הוא אסף את אשתו לאה ואת בנם רפאל וברח לכפר בדרומה של צרפת, ושם בשנת 1943 נולדו לזוג תאומות – נלי וסולנז'.

בינתיים התדרדר המצב בפריז. סימון עסקים "אריים" על פי הוראת השלטון הנאצי כבר באוקטובר 1940 מומחש בשלט של חנות המשפחה (אשר הועברה לבעלות "ארית"), וגם הוא מוצג במוזאון. באמצע 1942, עם גירושה של אסתר פרנקל עם בנה בן השנתיים רישר למחנה פיטיוויה, הבינו בני המשפחה הנותרים בפריז שזמנם קצוב והתפזרו. חיה-דבורה קורמן שלחה את בתה פאני לאחותה לאה באזור וישי, שם הוסתרה בכפר עד סוף המלחמה. חיה-דבורה עצמה הסתתרה בפריז. פאולה, אשתו של איציק-יוסף, הסתירה את בתם פרנסין מחוץ לפריז, והיא עצמה הסתתרה בפריז.


גלויה המוצגת ליד קרון הרכבת במוזאון היא ביטוי קורע לב לסופם הטרגי של בני המשפחה. בקיץ 1942, כשגורשה אסתר פרנקל מפיטיוויה דרך דרנסי לאושוויץ-בירקנאו, היא זרקה מקרון הרכבת גלויה לבני משפחתה בפריז. את הגלויה שלח אל הנמען אדם אלמוני וזו לשונה:

יקירַיי, יום שישי, [התאריך לא ברור]

אני נמצאת ברכבת. רישר שלי, אני לא יודעת מה אתו. הוא עדיין בפיטיוויה. הצילו את ילדי, את התינוק התמים שלי!!! הוא בוודאי בוכה הרבה. הסבל שלנו זה כלום. הצילו את רישר שלי, את הבובה שלי. אני לא יכולה לכתוב. לבי, רישר שלי, הנשמה שלי, נמצא רחוק, ואיש אינו מגן על ילדי בן השנתיים. למות, מהר, אוי, ילדי! תנו לי את רישר שלי.
אסתר

רישר שולח לבד לאושוויץ-בירקנאו, שבועות ספורים לאחר אמו. גורל שניהם, כמו גורל כל הגברים של המשפחה מלבד אחד, היה מוות. בעלה של אסתר ניסן פרנקל, אחיה איציק-יוסף הורונצ'יק וגיסה אפרים קורמן שולחו כולם ביוני 1942 ממחנה בון לה רולנד לאושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו. שמחה הורונצ'יק שולח ממחנה פיטיוויה לאושוויץ-בירקנאו ביולי 1942, שם נרצח. האחרון שגורש היה האב שמעון הורונצ'יק: בפברואר 1943 הוא שולח מדרנסי לסוביבור ושם נרצח.

כך בתוך שנים ספורות ונוראות התדרדרה משפחת הורונצ'יק המורחבת מתהליך התבססות בצרפת - עסק משגשג ומשפחה גדלה - להרס ולשבר. בסוף המלחמה נותרו שרידי המשפחה שבורים ומפורקים. מכל המשפחה רק משפחתם של לאה וסלומון פרידהיים נשארה שלמה. חיה-דבורה קורמן וגיסתה פאולה הורונצ'יק נשארו אלמנות, ומהדור הצעיר רק שתי בנותיהן ושלושת ילדי משפחת פרידהיים שרדו כדי להמשיך את שושלת המשפחה.

אבל התחקיר המורחב של אסף המוזאונים המשיך את הסיפור: התברר שפאני קורמן ונלי (פרידהיים) וינשטוק לא ידעו שפרנסין (הורונצ'יק) לוי חיה בארץ מכיוון שהקשר ביניהן נותק לאחר המלחמה. האיחוד של שלוש בנות הדודים העניק סיפוק מיוחד ומרגש לכל מי שהיו מעורבים בסיפור.

הכותבת היא רשמת ועוזרת מחקר של אוסף החפצים במוזאון החדש לתולדות השואה.

חזור