ספר
של יד ושם זכה בפרס ראש הממשלה
בחודש דצמבר זכתה הסופרת אסתר אייזן בפרס ראש הממשלה על שם לוי
אשכול על ספרה אמי תפרה כוכבים שראה אור בשנת 2003 בהוצאת יד ושם ובשיתוף הוצאת
כרמל. הספר הוא קובץ של זיכרונות המשחזרים בכישרון ספרותי רב תמונות וחוויות מגטו
לודז' וממחנות הריכוז. הספר זכה לביקורות מצוינות.
הכותבת היא המנהלת והעורכת הראשית של ההוצאה לאור של יד ושם.
לא
ידע את שמו
מאת ד"ר בלה גוטרמן
 |
יוסי שריד, פפיצ'ק – הוא לא ידע את שמו 2006, 70 עמודים, 55 ש"ח
החודש, חודש ינואר, יד ושם מוציא לאור ספרון (54 עמודי טקסט) מרגש במיוחד המספר
את סיפורו המרתק של ילד בן ארבע שאיבד את זהותו בתקופה שבה היה כלוא בצריף
הניסויים של מנגלה. הוא לא ידע את שמו – ממש כך! הוא לא ידע מאין בא ומי היו
הוריו. הזיכרון היחיד שנותר לו היה מראה אחותו התאומה ואמו שמהן נותק. מה צעקה
אליו אמו לפני שנעלמה לנצח? איזה מסר השאירה לו? הוא לא זכר דבר.
הילד הצעיר, כבן חמש בעת השחרור, גופו קורס מן הניסויים שנעשו בו, נשא על גבו
מטען כבד של שמות ובכל זאת לא ידע את זהותו: פטר-יוזף-פפי
קליינמן-גרינפלד-גרינברגר. והיה לו גם שם נוסף שדווקא ידע לדקלם היטב בגרמנית:
2459A. למעשה כולנו מכירים את פפיצ'ק. זה הילד הקטן בתצלום המוכר לכולנו שבו
נראים הילדים המעטים ששרדו במחנה אושוויץ יוצאים את שערי המחנה.
בכישרון הכתיבה ובעושר הלשוני שניחן בו, יוסי שריד מתאר את פגישתו עם פפיצ'ק
המבוגר, הניצול שישב ושתק, ואת הקשר החם והמיוחד שנוצר ביניהם: יוסי, הצבר יליד
רחובות המגלה לנו את המשקעים האישיים שלו עצמו ואת פשר שם המשפחה העברי שהוא נושא;
ופטר שלא ידע מה שמו והיכן נולד. שני גיבורי הסיפור - פטר גרינפלד בעל העיניים
המאירות והמחייכות ויוסי שריד שאינו רק המספר אלא גם משתתף בעלילה - בונים אבן
אחר אבן את סיפור החיים של הילד הפעוט עד הרגע המסעיר שבו הוא נזכר בדברים שקראה
אליו אמו לפני שנפרדו לנצח.
פרופ' יהודה באואר כותב: "יוסי שריד מקים כאן מצבה [...] הספר הזה הוא גלעד לסבל
היהודי, אנדרטת זיכרון לתאומי מנגלה".
יצירה
רוחנית כמסמך היסטורי
מאת ד"ר בלה גוטרמן
|
 |
אורי אורלב, שירים מברגן-בלזן, 1944 2005, 80 עמודים, 55 ש"ח
תחילה הסכין רק סָרַט
אחר-כך ננעץ חזק, חרט
חתך, קדח, חטט,
ולבסוף המכה האיומה
אלי! לקחו לי את אימא.
מהשיר הפצע שהגליד שכתב הילד יורק אורלובסקי ב-23 במרס 1944, בהיותו כלוא
בברגן-בלזן
במקורות המשמשים לחקר תקופת השואה נמצאים חומרים מיוחדים המביאים אתם גם ערך מוסף
בעל חשיבות נצחית: היצירות הרוחניות. החומרים האלה - יומנים, ציורים, רישומים,
שירים, תפילות ודברי הגות - נוצרו בתנאים בלתי אפשריים בגטאות ואף במחנות והיו
ממאבקו של האדם לשמור על שפיות ודרך להתמודד עם מה שלא היה אפשר להתמודד אתו –
הנמוך שבתחתית השאול שבן אנוש הגיע אליו - רצח מתוכנן של המונים והשמדת עם.
בתום המלחמה היו מעט מן היצירות הללו, שהובאו "משם", לחלק מן החומרים המאפשרים
לנו להרכיב תמונת עולם שלמה יותר של חיי היהודים בתקופת השואה. לימים, וגם כיום,
עדיין נחשפים חומרים חדשים שחלק מהם נשכחו או שבעליהם השכיחו.
אורי אורלב, סופר ניצול שואה ורב מוניטין, כתב 15 שירים בהיותו כלוא במחנה
המשפחות בברגן-בלזן. במשך 60 שנה הוא נמנע מלעיין בהם (במקור הם נכתבו בפולנית)
משום שהם טמנו בחובם זיכרונות קשים וכאב על אבדן ההורים ועל התמוטטותו של העולם
המוכר. לפני שנה הוא החליט לחשוף את המסמך האנושי הזה, וליד ושם נוסף מקור ראשוני
רב ערך.
אורי, אחיו הצעיר ממנו ודודתם הובאו מגטו ורשה אל מחנה המשפחות בברגן-בלזן בעקבות
התפתחות יוצאת דופן - פרשת הוטל פולסקי (Hotel Polski), מלון בוורשה שבו ריכז
הגסטפו יהודים בעלי תעודות (בדרך כלל מזויפות) של מדינות ניטרליות שהיו אמורים
להיות מוחלפים בגרמנים שבויים. רוב הבאים נשלחו לאושוויץ-בירקנאו ורק מעטים ניצלו.
שם במחנה טיפלה הדודה סטפניה אורלובסקה בשני הילדים הצעירים – היא דאגה להאכילם
והגנה עליהם אך גם העסיקה ולימדה אותם. היא שילמה במנות מזון כדי להעניק השכלה
לשני הילדים, ובאחד הימים אף עלה בידה לרכוש במזנון של הגרמנים (שם עבדה) פנקס
קטן, ובו כתב הילד יורק את השירים. מכיוון שהנייר היה יקר המציאות במחנה, הוא כתב
את טיוטות השירים על קרש ששלף מהדרגש ורק לאחר שליטש אותם, העתיקם לפנקס. לבקשת
דודתו הוא נהג לדקלם משיריו באוזניהם של שוכני הצריף.
חזור
