אורי חנוך
נולד ב- 1928 בקובנה, ליטא. התחנך בביה"ס עברי והיה חבר בתנועת "בית"ר".
באוגוסט 1941, נכנסה משפחתו לגטו. אורי, שהיה בן 13, החל לעבוד כשליח במשרד העבודה הגרמני. הוא גויס למחתרת ותוך סיכון חיים, גנב תעודות עבודה שאפשרו לרבים, לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. בזמן אקציית הילדים הסתיר אורי את אחיו בן ה- 9 במחבוא, ולמרות מכות רצח שספג, לא הסגירו וכך ניצלו חייו.
ביולי 1944 פונה הגטו והמעטים שנותרו בו אחרי האקציות, הועברו ברכבות משא לגרמניה. בדרך, הורדו הנשים והילדים בשטוטהוף שבפולין. זו הייתה הפעם האחרונה שאורי ראה את אחותו ואמו. הגברים הוסעו למחנה העבודה קאופרינג לנדסברג בדכאו. לאחר מספר ימים נשלחו הילדים שנותרו לאושוויץ וביניהם דני אחיו.
כתוצאה מעבודת הפרך, הרעב והמכות, מצבו של האב התדרדר ובאוקטובר 1944 נשלח לאושוויץ. אורי נותר לבד, כדי להשביע את רעבונו הרבה באכילת מלח ושתיית מים. הוא התנפח, נחלש ואיבד את הרצון לחיות. במסדר צעד קדימה, תוך ידיעה שזה סופו. עוזריו היהודים של מפקד המחנה שהכירו אותו מהגטו, השתדלו בשבילו והמפקד פקד להוציאו מהמסדר ונתן לו עבודה לנקות את המשרד.
כך התאפשר לאורי להציל את חייו של חברו הטוב חיים קונביץ, שנפצע קשה בתאונת עבודה. רופא המחנה, ד"ר זכרין, נאות להציל את חייו תמורת אספקת טבק למקטרתו, אורי גנב סיגריות וטבק מכיסי הגרמנים שעבדו במשרד תוך סיכון חייו, וחיים קונביץ החלים וניצל.
באפריל 1945 הוצאו הנותרים במחנה ברכבת לדאכאו. הרכבת הופצצה, אורי הצליח לקפוץ ממנה ותחת מטר יריות ברח ליער והסתתר, עד לבואו של הצבא האמריקאי.
ב- 1946 עלה ארצה עם אחיו דני שניצל מאושוויץ, בעלייה בלתי לגאלית באנייה "ווגווד". הוא התגייס לפלמ"ח ולחם בשורות הגדוד הרביעי, לשחרור ירושלים מהמצור. לאחר מכן שירת כקצין בצה"ל. רוב ימיו היה תעשיין ומאז שפרש לגמלאות הוא עוסק בפעילות ציבורית. אורי נשוי ליהודית, אב ל- 3 ילדים וסב ל- 5 נכדים.
 

אסתר בורשטיין (ליפשיץ)
נולדה ב- 1923 בלודז', פולין. בת לשושלת רבנים מצד אמה. אביה היה רב. לאסתר היו שתי אחיות קטנות.
בספטמבר 1939 הגיעו הגרמנים לבית המשפחה ובזזו רכוש. כעבור שבוע הצטווה סבה להתייצב במפקדה הגרמנית כדי להודיע כמה יהודים יש בעיר.
כשעברה המשפחה אל הגטו, במרץ 1940, אסתר הבריחה פנימה ספר 'נביאים- כתובים' כתוב על קלף, בתוך עגלת ילדים. בנות המשפחה עבדו בבית חרושת לעבודות יד. האב שימש כרב.
בספטמבר 1942 גורש אביה של אסתר להשמדה בחלמנו. אמה של אסתר הלכה לעולמה כעבור שנה בגטו. אסתר הפכה לאחראית על ארבע ילדות (שתי אחיותיה ושתי בנות דודות).
ב- 1944 גורשו אסתר ואחיותיה לאושוויץ. הן הצליחו לעבור מספר סלקציות יחד. כל המיועדות לעבודה הוצאו אל מחוץ לבלוק והושבו בסמוך לקרמטוריום. נאמר להן: "או שתגיע רכבת ותיקח אתכן לעבודה או שתועברו לקרמטוריום". יום וחצי חיכו עד שהגיעה רכבת והסיעה אותן לכריסטיאנשטאט, מחנה עבודה דרומית לברלין. כל בוקר צעדו 7 ק"מ לצורך חפירת בורות להנחת צנרת מים.
בינואר 1945 הוצעדו אסתר ואחיותיה לברגן בלזן. הטיפוס היכה בהן ובת דודתה מתה מהמחלה. אסתר חלתה מאוד וחברתה, אירקה פקואה, סיכנה עצמה והשיגה לה חצי כוס חלב. היא עצמה לא שתתה מן הספל. אסתר מספרת שהעזרה ההדדית היתה נפוצה. אחותה חנה הספיקה לחוות את רגע השחרור ואז נפטרה. אסתר שקלה 27 ק"ג בעת השחרור.
למרות שהרופאים לא נתנו לה סיכוי לחיות, אסתר נלחמה והצליחה להבריא. היא עלתה עם אחותה מינה במאי 1946 על סיפון אניית מעפילים. האנייה נתפסה ונשלחה לקפריסין.
במרץ 1948 הגיעו לארץ. אסתר התיישבה בחיפה ולמדה הנהלת חשבונות. ב- 1952 נישאה, ועברה לגור בבני ברק. לאסתר 6 ילדים, נכדים ונינים.
 

 הדי הירש (אנגל)
נולדה ב- 1927 בטרנובה, צ'כוסלובקיה למשפחה דתית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת הגרמנים החלו גילויי אנטישמיות ואיסורים כלפי היהודים. חנותו של אביה הוחרמה והיהודים הופקרו להתעללויות של אנטישמיים.
בפסח 1942 נלקחו יהודים מבתיהם למאסר. הדי ואמה נמלטו לחנות של מכר סלובקי שהסכים להחביא אותן בביתו, האב נעצר ושולח לאושוויץ.
למחרת ברחו לניטרה, ומשם ניסו להבריח את הגבול להונגריה. במהלך ניסיון הבריחה הן נעצרו על ידי שומרים סלובקים אך הצליחו להימלט ולעבור את הגבול.
היידי ואמה התאחדו עם אחותה הגדולה אדית ונסעו לבודפשט עם ניירות מזויפים. כל לילה ישנו במקום אחר: בבניינים, בחוץ, בבתי קברות. הן סיגלו לעצמן אינסטינקטים של חיה נרדפת, חשות מתי קרבה סכנה. כך חיו כשנתיים.
ב- 1944 הדי ואמה ניסו לברוח חזרה לסלובקיה אך נעצרו ונשלחו לאושוויץ ברכבת. המסע ארך שלושה ימים ללא מים. הן הצליחו לעבור את הסלקציה ברציף והגיעו ללאגר C, שם היה רעב גדול, סלקציות תכופות בצד משלוחים לעבודה.
באוקטובר נערכה סלקציה בה נבחרה הדי בת ה- 17 לעבודה. הדי בקשה מאחראית הבלוק שהיתה מיודדת עמה, שתכניס גם את אמה לרשימת העובדות ללא סלקציה, והיא עשתה זאת. הן נלקחו לאלטנבורג שבגרמניה, לעבודה בבית חרושת לנשק בו עבדו 12 שעות ביממה. הן שהו במקום עד אפריל 1945. עם התקרבות החזית, הובלו העובדות בבית החרושת בצעדת מוות ללא מזון. בליל ה- 12.4 הן הגיעו לוולדנבורג, שם שוחררו על ידי הצבא האמריקאי.
הדי, אמה ואחותה חזרו להתגורר בצכ'וסלובקיה. ב- 1949 עלו הדי ואמה ארצה והתיישבו בירושלים. היא נישאה ועבדה כטכנאית א.ק.ג.. להדי ארבעה ילדים ונכדים.
 

חסיה בורנשטיין (ביליצקה)
נולדה ב- 1921 בגרודנו, פולין למשפחה מסורתית. בגיל 12 הצטרפה לקן של השומר הצעיר כחניכה ואחר כך כמדריכה.
ביוני 1941 התגייסה למחתרת בגרודנו ועם הכניסה לגטו בנובמבר, הדריכה בני נוער במחתרת. המטרה היתה שבני הנוער לא יתגלגלו חסרי מעש ברחובות הגטו. בפעולות נהגה לקרוא ספרים ולדבר על עלייה והגשמה בארץ ישראל, תוך ניסיון לטעת תקווה וכוח רצון בלבבות החניכים. במקביל פעלה המחתרת לסייע לפליטים הרבים שהגיעו ממערב פולין. חסיה היתה גם שותפה לניסיונות לארגן התקוממות בגטו.
במסגרת פעילותה במחתרת נשלחה לביאליסטוק, שם פעלה בצד הארי תחת זהות בדויה של נערה פולנית - הלינה סטשיוק. עם התמוטטות המרד בביאליסטוק, מילאה יחד עם חברות מחתרת נוספות תפקיד של קשרית בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. ביום עבדה כנערה פולנית אצל משפחה של קצין ס.ס. ובלילה הבריחה נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקה בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים. כמו כן ארגנה יחד עם יתר הקשריות תא של גרמנים שסייעו לפרטיזנים.
חסיה הכינה עבור פיקוד הצבא האדום מפה של ביאליסטוק שכללה נתונים מודיעינים ואסטרטגיים. הודות למפה נכבשה העיר ללא אבדות לצבא האדום ועל כך הוענק לחמש הקשריות אות ההצטיינות הגבוה ביותר הניתן לאזרחים.
עם תום המלחמה פתחה את בית הילדים הראשון להצלת ילדים יהודים בלודז'. שנה וחצי נדדה עם הילדים דרך גרמניה וצרפת. באפריל 1947 עלו על סיפון אניית המעפילים "תיאודור הרצל" כשחסיה אחראית על למעלה מ- 500 ילדים. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין, שם המשיכה חסיה לנהל את הפעילות החינוכית במחנה הנוער. לאחר כחצי שנה עלתה הקבוצה ארצה. עד היום היא בקשר חם עם חברי הקבוצה.
חסיה נישאה ובנתה את ביתה בקיבוץ להבות הבשן. היא עבדה כמחנכת וכמורה לאמנות במכללת תל חי. לחסיה שלוש בנות, אחד עשר נכדים ושתי נינות.
 

מנחם פרנקל
נולד ב- 1936 באנטוורפן, בלגיה למשפחה דתית. למנחם היתה אחות גדולה.
עם פרוץ המלחמה ניסתה המשפחה להימלט לאנגליה אך נכשלה. הם ברחו למונטלימר בדרום צרפת. אביו מצא עבודה בבית חרושת לנוגט. ביולי 1942 נלקח האב למחנה עבודה, משם נשלח לדרנסי ולאושוויץ, שם נספה.
כעבור חודשיים הגיעו שוטרים צרפתים לעצור את המשפחה. הם נשלחו למחנה וניסיה. באותה עת התארגנו שלושה ארגונים - 'אוזה', 'אמיטייה קריטייאן' והמחתרת היהודית בליון להוציא ממחנה וניסיה כ- 100 ילדים יהודים. מנחם ואחותו היו ביניהם. הם הועברו ל'שאטו דה פרן', מוסד פרטי בניהולה של מאדאם שנו, שם שהו במשך כשנה וחצי. במוסד היו 108 ילדים יהודים. שמו של מנחם שונה למרסל פור. הוא אינו זוכר שלמדו שם, אלא זוכר רק שעבדו בגן הירק, חגגו חגים נוצריים בלבד ושלא היה הרבה אוכל. ערב אחד, כשנוכחה מדאם שנו כי אחת מעובדותיה אינה חוזרת בלילה, היא חששה שנעצרה וכל הילדים פוזרו בכפרי הסביבה.
מנחם הגיע לכפר רוזאן אל משפחת הוג, זוג חשוך ילדים. אחותו נשלחה למנזר. עתה היה לו אוכל בשפע והוא אף חזר לספסל הלימודים. הוא הוסתר בעליית הגג.
מנחם שהה ברוזאן עד תום המלחמה. במאי 1945 הגיעו אמו ואחותו לאסוף אותו. המשפחה עלתה לארץ על האניה "מטרואה" בספטמבר 1945. מנחם התחנך במספר פנימיות בארץ. ב- 1955 סיים את לימודיו והתגייס לגרעין נח"ל, שם הכיר את אשתו, לה נישא ב- 1957. הם היו ממייסדי כפר מימון. למנחם 4 ילדים ו-21 נכדים. מנחם עבד כאיש שיווק וכיועץ חקלאי למערכות השקיה. כיום הוא מתנדב במשמר האזרחי.
מאדאם שנו, הזוג הוג והכומר גלסברג מארגון 'אמיטייה קריטייאן' קבלו את אות חסידי אומות העולם מיד ושם.
 

קלמן בר און
נולד ב- 1930, באילוק שבצפון יוגוסלביה. המשפחה היתה אורתודוכסית. לקלמן היו 4 אחים, אחת מהן אחות תאומה. בילדותו, מתו אביו ושנים מאחיו ממחלה.
ב- 1943 נשלח קלמן ללמוד בישיבה. כעבור שנתיים חזר אל משפחתו בגטו. ביוני 1944 גורש עם משפחתו למחנה אושוויץ בירקנאו. על הרציף שמעה אמו צעקות: "צווילינגר- ראוס" (תאומים- החוצה). היא דחפה את קלמן ואחותו מחוץ לטור, כשהיא אוחזת בידיהם. בטרם הבחינו השלושה מה קורה סביבם, נעלמו כל השאר, בתוכם הסבא, הדודים ומשפחותיהם. יותר לא ראו אותם.
קלמן הופרד מהן והובל אל "בלוק התאומים". בבלוק פגש גמד בשם לאיוש פלד שהיה גם קרוב משפחה רחוק שלו. הקרבה המשפחתית ואחדות הגורל קרבו אותם והם שמרו אחד על השני.
קלמן עבד כמשרת בחדר המשמר, מה שזימן לו אפשרויות להחביא שיירי אוכל יקרים בהם נהג להתחלק עם לאיוש. הוא עבר ניסויים רפואיים במהלכם קיבל זריקות רבות. ביולי 1944 התברר לקלמן שאמו ואחותו הועברו למחנה שגבל עם המחנה שלו. מאותו יום נהג להשליך להן אוכל מעבר לגדר.
יום אחד, נערכה בחדר המשמר מסיבה של חיילי הס.ס., קלמן הועמד מול הקיר ויריות נורו בין רגליו וידיו וסמוך לראשו. לפתע נשמעת צרחה: "מה אתה עושה? הוא שייך למנגלה". המטווח נפסק באחת וקלמן שוחרר.
בעת צעדות המוות הסתתר קלמן במשך כשבוע מתחת לדרגש עד ששוחרר ב- 27 לינואר 1945 על ידי הצבא האדום. הוא נדד לבדו במשך חודשים עד שמצא את אחותו. אמו נפטרה לפני השחרור.
קלמן הגיע ארצה ב- 1947. עם שחרורו מהצבא הלך לעבוד ב"אל על" כמבקר איכות ראשי, ואחר כך כמנהל משרדי אל על באוסטרליה וניו זילנד. קלמן נשוי והוא אב לשני בנים תאומים וסב לנכד.

חזור