מאת לאה גולדשטיין

לנוכח הזוועות האיומות שהתחוללו סביבם, היו יהודים רבים בתקופת השואה נחושים לשמור על אנושיותם ולדבוק בסדרי העדיפויות המוכרים להם – קיום דתם ועיסוק בתחומי העניין החברתיים והתרבותיים שלהם, תיעוד התנסויותיהם וחינוך ילדיהם.

המוזאון החדש לתולדות השואה מספר על כך באמצעות אלפי חפצים ומאות עדויות אישיות המוצגים לפי סדר הזמנים של סיפור השואה. אחת מאבני היסוד של המוזאון היא נקודת המבט האישית הפותחת למבקרים צוהר אל מציאות היום-יום שכל אחד מן הקרבנות התמודד עמה.

"אפילו שם, על־יד הארובות, היה ברווחי הזמן שבין הייסורים משהו שהיה דומה לאושר [...] בשבילי אולי דווקא זאת תהיה החוויה שתיחרת לי בזיכרון יותר מכל".
אימרה קרטש, ללא גורל

לפני כעשר שנים, כאשר אצרה יהודית ענבר, מנהלת אגף המוזאונים ביד ושם, את התערוכה "אין משחקים ילדותיים", נערך מחקר על איש יוצא דופן אשר הקדיש את חייו לעזרה לילדים בתקופת השואה.
"פרדי היה אחד הגיבורים הייחודים בתקופת השואה", אומרת ענבר. "דווקא מכיוון שבתחילת דרכו התבלט בעיקר בשל כישוריו הגופניים, הרי בזמן הגרוע ביותר בלב התופת של השואה, במחנה אושוויץ-בירנקאו, הוכיח פרדי את גדולתו בהיותו אדם ופדגוג, ובזכותו זכו מאות ילדים ברגעי אושר אחרונים".

פרדי (אלפרד) הירש נולד באאכן שבגרמניה ב-1916 והיה חבר בתנועת הנוער "מכבי הצעיר". בעקבות ההכרזה הרשמית על חוקי הגזע הוא עבר לפראג, שם היה מדריך ספורט נערץ וקיים בקביעות אירועי התעמלות וספורט במגרש "הגיבור" בעיר. פרדי נשלח לגטו טרזין באחד הטרנספורטים הראשונים בחורף 1941. שם הוא היה סגן ראש מחלקת הנוער והקדיש את כל זמנו לילדים הכלואים בגטו. הוא עבד ללא לאות בגטו כדי לשמור על כושרם הגופני והנפשי של בני הנוער, תוך הדגשת השליטה העצמית על גופם ונפשם. הוא השיג זאת על ידי עידוד פעילות גופנית על חומות הגטו הרחבות ובדיקות שגרתיות של ניקיון הילדים וסביבת מגוריהם. תרומתו העצומה של פרדי הירש בגטו טרזין מומחשת בתערוכה על טרזין במוזאון החדש לתולדות השואה.

בקיץ 1943 הגיעו כ-1,200 ילדים מגטו ביאליסטוק לטרזין. על פי פקודות האס-אס הוחזקו הילדים בבידוד, ונאסר עליהם לקבל מבקרים. פרדי רצה ליצור עמם מגע אישי והפר את הפקודה. הוא נתפס וגורש לבירקנאו בספטמבר 1943 בטרנספורט של כ-5,000 גברים, נשים וילדים. כשהגיעו לבירקנאו, הם לא עברו סלקצייה כרגיל אלא שוכנו מיד ב"מחנה המשפחה". נראה שאת המחנה הזמני הזה יצרו הנאצים ל-17,000 אסירים מטרזין בספטמבר ובדצמבר 1943 ובמאי 1944 בציפייה לביקורה של משלחת מטעם הצלב האדום.

פרדי הכיר מיד בצורך הדחוף להעסיק את מאות הילדים במשך היום. עם ליאו יאנוביץ, המזכיר הכללי של מועצת היהודים בגטו טרזין, הוא טען כי נוכחות הילדים בצריפים מפריעה לעבודת המבוגרים ולקיום המשמעת במחנה. הוא הצליח לשכנע בכך את ד"ר מנגלה, ומנגלה פנה למפקד המחנה וביקש ממנו להרשות להם להשתמש באחד הצריפים, בלוק 31, כמעון לילדים. רות בונדי שהגיעה לבירקנאו מטרזין בדצמבר 1943 זוכרת את דמותו המרשימה של פרדי: "אין ספק שהופעתו החיצונית סייעה לו במגעיו עם הגרמנים: היה כאן דמיון בלבוש, בהתנהגות, בחיתוך הדיבור", היא כתבה בספרה שורשים עקורים: פרקים בתולדות יהודי צ'כיה 1945-1939.

בלוק 31, הבלוק האחרון משמאל שמול צריפי המרפאה, השקיף אל ארובות המשרפות. על אף התנאים הקשים, דאג פרדי למזון, לחימום ולפעילויות חברתיות עבור כ-500 ילדים בני 8 עד 14 שנים. הילדים טופלו וקיבלו עידוד מצוות נבחר של מדריכים צעירים הנחושים לשמור על בריאות הגוף והנפש של הילדים באמצעות מגוון פעילויות.

יום-יום ייחדו הילדים זמן להתעמלות, לרחצה ולביקורת כינים – פעולות חיוניות להישרדותם הגופנית. "אם בפראג ובגטו טרזין היתה השמירה על בריאות הגוף חלק חשוב בחינוך הנוער היהודי", נזכרת בונדי, "כאן היא היתה המטרה העיקרית, הקיומית [...] המדריכים היו חייבים לבדוק את ניקיון הילדים, [...] הדרגשים וכלי האוכל". הילדים קיבלו מרק סמיך יותר מהמרק שקיבלו האסירים הרגילים, וכן מנות נוספות שפרדי השיג למענם כגון אטריות מבושלות בחלב, לחם לבן, פירורי עוגה ומזון מחבילות שנשלחו לאסירים שכבר מתו. אספקת המזון הנוסף לא הייתה סדירה, אולם עם ההקפדה על הניקיון, היה בו די כדי להבטיח כי שיעור התמותה "מסיבות טבעיות" (מחלות ורעב) - כ-22% מכלל האסירים במחנה המשפחה - היה זעיר בקרב הילדים. נוסף על כך, פרדי אסר על המדריכים לאכול ממזון הילדים ואף העניש את מי שהפר את הוראתו בסילוק מן המעון. "במעון, בניגוד מוחלט לסביבה, לא היו גנבות, לא גידופים, לא מעשי אלימות של חזקים כלפי חלשים", סיפרה בונדי.


מאוזי (מריאן) הרמן-גרנט, מדריכה בביתן הילדים, ציורי הקיר בביתן הילדים, שחזור על פי הזיכרון.
אוסף האמנות של יד ושם – מוצג בתערוכה "אין משחקים ילדותיים"

הילדים והמדריכים אף קישטו את הצריף חסר החלונות. לבקשתו של פרדי, דינה גוטליב ואחריה מאוזי הרמן-גרנט, מדריכות במעון הילדים, ציירו על קירות הצריף תמונות של אסקימואים, של אינדיאנים ושל אפריקנים, תמונות נוף ודמויות אהובות מסיפורים מצוירים.

למרות האיסור הרשמי של הגרמנים, ארגנו היועצים פעילויות חינוך, לרבות משחקים, סיפורים ומערכונים. הם גם הקימו "ספרייה" קטנה ובה ספרי היסטוריה, מדע, ספרי סיפורים ואסופות מאולתרות אחדות של שירים ושל פזמונים שליקטו המדריכים במעון. משחק זיכרון שהמציאה המדריכה חנה פישל היה נמשך שעות וסייע לילדים לפתח בקיאות בדמויות היסטוריות, להגביר את כוח הזיכרון שלהם, ליהנות מן המתח ולשמור על העניין. "לא נערכו ישיבות סגל עם פרדי בדבר תכנית הלימודים", נזכרת בונדי. "הכל היה תלוי במדריך ובכושר האלתור שלו, ביכולתו להעסיק את הילדים, לרתק אותם, להפעיל וללמד אותם בלי אמצעי עזר מלבד זיכרונו". הילדים הוצאו החוצה למשחקים ול"ציד אוצרות". בפיסות נייר שליקטו השתמשו אחרי כן בפעילויות אמנות. הילדים אהבו במיוחד את השירה בקבוצות שארגן אבי פישר. שיר הילדים הצרפתי אלואט היה אהוב עליהם במיוחד.

"הילדים אהבו להיות במעון", קובעת בונדי. "המדריכים לא שאלו את עצמם לשם מה להורות את האלף-בית או ללמד גיאוגרפיה, לשם מה לשנן את כללי הדקדוק הצ'כי או ללמד על כוח המשיכה של כדור הארץ, כאשר המוות אורב בפתח. להם היתה ההדרכה נחוצה לא פחות משהיתה דרושה לחניכיהם. גם בשבילם היתה זאת דרך השכחה [...] היו למעון יתרונות רבים: צריף מוסק, הרחק מן הקאפו המציקים, קרבתם של חברים, מפקד בלי עמידה בגשם ובכפור והנאות קטנות - מסיבת ליל שבת, אפשרות לתקן בגד קרוע [...] שיחת רעים, תחושת מקלט". מקום סגור קטן בביתן שימש למחתרת של אושוויץ מקום מפגש.

גולת הכותרת של הפעילויות במעון הייתה ערב שבת, אז הציגו הילדים והמדריכים הצגות. ההצגה המרשימה מכולן הייתה שלגייה ושבעת הגמדים שהופקה לרגל חג המולד בשנת 1943. הילדים ערכו לקראתה חזרות במשך שבועות רבים ויצרו את התמלילים, את השירים, את התפאורות ואת התלבושות. הארי קראוס, אז בן 12, ישב בקהל הצופים שבו היו גם שומרים מן האס-אס: "האדם והרוח חיה בכל העסק הזה היה פרדי הירש", הוא מספר.

במאמרו ביד ושם - קובץ מחקרים, כרך 24, שמעון אדלר מתאר את חיי היום-יום בבלוק 31: "אי שבו התקיימו חוקים אחרים מאשר בים שסער סביבו. הבלוק יצר חיי שעה לילדים ולמדריכים ששיכחו את הכאב והאימה אשר הילכו מחוץ". עם זאת לא די היה במעון הילדים כדי להבטיח את הישרדותם. ב-8 במרס 1944, שישה חודשים אחרי שהגיעו למחנה, נרצחו הילדים, רוב בני המשפחה האחרים והמדריכים מטרנספורט ספטמבר – ובהם פרדי – בתאי הגזים של אושוויץ-בירקנאו.

לזכרם מזכירים הניצולים המעטים של מחנה המשפחה שוב ושוב את חשיבותן של הרעוּת, של העזרה ההדדית ושל הנכונות להסתכן למען הצלת חבר ואת דמותו של פרדי הירש. "כל אלה", כותבת בונדי, "סייעו להם להחזיק מעמד, לא להתיאש, לשרוד, לחזור ללימודים, לרכוש מקצוע, להקים משפחה ולא לאבד את אמונם באדם".

חזור