מאת ד"ר חוי בן ששון

בימי מלחמת העולם השנייה הוציאה גרמניה הנאצית את הציבור היהודי – גברים, נשים וטף – מכלל בני האנוש. הצעדים הראשונים של הפליה גזעית וטרור חוקתי היו לימים למסע השמדה מתוכנן, ובסיומו נמנו כשישה מיליון קרבנות יהודים, בהם מיליון וחצי ילדים. מול האידאולוגיה הנאצית אשר שללה את אנושיותם של היהודים ניצבה חתירתם של יהודים רבים ברחבי אירופה כולה לשמר, ולו במעט, ערכים אנושיים ונורמות מוסריות אשר עמדו בבסיס הקיום היהודי זה מאות בשנים. אמנם במציאות שבה היה הרצח לנורמה ובעולם שבו הוליד הכוח מעשי זוועה ללא תקדים, רבים נסחפו ולא הצליחו להתרומם מעל המאבק התמידי לקיום. אך גם אז היו שנהגו אחרת: בחינת התגובות של בני האדם לנוכח השואה תוך הבנת המציאות שבה הן התחוללו מדגישה את תעצומות הנפש שנדרשו מהפרט ומהחברה לשמירה על צלם האדם בצל המוות.

ימי המלחמה הציבו את יהודי אירופה במאבק מתמיד על עצם קיומם, ובמשך שנים הלכה המציאות המאיימת וסגרה עליהם מכל עבר. אולם אפילו בתנאים הללו היו שפעלו בתחומים שמעבר לקיום ההכרחי וסיכנו את חייהם – סיכון מודע ומתוך בחירה – למען ערכים נעלים: חינוך הנוער, פעילויות תרבות, שמירה על ערכי דת ומסורת ועוד.

אחד המעשים אשר משקף הישרדות רוחנית מרשימה הוא חתירתם של יהודים לתיעוד חייהם בגטאות ובמחנות. אמנים ואנשי רוח, לצד ילדים ואנשים מן השורה, תיעדו בכתיבה ובציור את האימה והשבר של החברה היהודית. הם שאבו את כוחם מעוצמה נפשית ומדפוסי פעולה שהתקיימו בחברה היהודית במשך מאות בשנים ולא רק סייעו לרבים להתעלות מההשפלות ומהפגיעות שניחתו עליהם אלא אף נוצרו לפעמים כדי להזעיק את העולם החופשי וכדי לחשוף בעתיד את מציאות חייהם. במחנות עצמם, בתהליך הדה-הומניזציה הקיצוני, הצטמצמו התחומים שבהם יכלו היהודים לפעול וליצור, אך גם שם אפשר למצוא עדות לשרידי פעילות רוחנית שבעזרתה פרצו האסירים – ולו בדמיונם – את גבולות הכרת האסיר ואת גבולות המחנה. גם אם רק מעטים השתתפו בפעולות אלו, הרי אין חשיבותן בכמות אלא בעוצמת הרוח שנדרשה למימושן במציאות הדיכוי וההשפלה. כך יש לבחון גם את מעשיה של המחתרת המזוינת: על אף חוסר האונים הברור של היהודים לנוכח עוצמתם הצבאית של הגרמנים ועל אף קהות החושים שרבים לקו בה, היו שמצאו בתוכם כוחות לפעול ולמרוד.

במציאות חיים דורסנית כל כך, אך טבעי שאנשים יתכנסו בתוך עצמם וידאגו לגופם ולקרובים להם ביותר. ואכן היו רבים שפעלו כך. אך אפילו במציאות הקשה שבה היו נתונים יהודי מזרח אירופה ומערבה, הוקמו מפעלי עזרה הדדית וסעד, ורבים התגייסו לעזרת החלש מהם. במחנות הייתה העזרה ההדדית לעתים קרובות שאלה של חיים ומוות, והיא לוותה בדילמות מוסריות קשות. הסיוע לאחר במזון, בלבוש או בעבודה פגע ביכולת ההישרדות של האדם עצמו, ובכל זאת היו שעשו זאת. יד ושם זוכר ומוקיר את היהודים שהעמידו את עצמם בסכנה גדולה כדי להציל את חייהם של אחרים: יחידות פרטיזניות יהודיות הגנו על כוחות לא לוחמים, בהם נשים וזקנים, וברחבי אירופה כולה, בגטאות ובמחנות, ניסו יהודים להגן על הילדים ועל עולמם. חלק מהם שילמו על כך בחייהם. למרבה הצער לא כל מי ששימרו את צלם האדם בצל המוות הצליחו לשרוד מאימי השואה, אך מעשיהם עצמם הם בבחינת תזכורת לעוצמת רוחו של האדם.

הרצח של שישה מיליון יהודים התרחש בלב לבה של אירופה הנוצרית ולנגד עיניהם של מיליונים רבים אחרים. פעמים רבות היו השנאה ליהודים ורדיפתם לנורמה מקובלת, ומי שניסו לסייע ליהודים פעלו בניגוד למקובל בחברתם. יכולתו של האדם לפעול על פי אמות מידה מוסריות גם כאשר הנורמות הציבוריות קרסו והיו כלא היו אינה מובנת מאליה. חסידי אומות העולם שסיכנו את חייהם ולעתים אף את חיי היקרים להם מכול הם היוצא מהכלל. מעשיהם של מי אשר גם בתופת לא התנערו מהמוסר האנושי הם תזכורת מתמדת ורבת תפארת לרוחו של האדם.

בחינת צלם האדם בצל המוות ומעשי הזוועה שעשו הנאצים ועוזריהם ברחבי אירופה מעלה גם שאלות קשות על אנושיותם של המבצעים. בעבר היו שהוקיעו את הגרמנים ואת עוזריהם והבדילו אותם מחברת בני האדם כשהגדירו אותם "חיות אדם" ו"מפלצות". אך ככל שהלכה והתבהרה דמות הרוצחים וככל שנלמד יותר על מנגנון הרצח, נתברר כי אלו הגדרות פשטניות. מרבית הרוצחים היו אנשים מהשורה, בני אדם אשר חיו חיי שגרה, טרם המלחמה ולאחריה, ולעתים אף בזמן מעשי הרצח עצמם; עובדה זו היא שמעמיקה את זוועת מעשיהם.

הכותבת עובדת במגמת אירופה בבית הספר המרכזי להוראת השואה.

חזור