מאת ליאת בן חביב
כשאין מקום למילים, הגוף ושפת המחול הם שיכולים להביע נרטיב ורגשות, במיוחד
בנושאים שקשה לבטא במילים, כמו השואה. הקרנת שתי עבודות הווידאו-דאנס זאמל (ביידיש:
"התאספות" - שבע דקות, 1999) ושרה (שש דקות, 1999 – בתמונה למעלה) של להקת קייז'ה
ד'דאנס מטורונטו שבקנדה הייתה נקודת המוצא לבחינת זיכרון השואה וייצוגיה במדיום
הווידאו-דאנס; יוצרת הקולנוע מאיה דרן כינתה את הז'אנר הזה "כוראוגרפיה למען
המצלמה".
היוצרים - אלן קייז'ה, במאי וכוראוגרף, וקארן קייז'ה, רקדנית ויוצרת שותפה -
התארחו ב-Vdance, פסטיבל הווידאו-דאנס הראשון בישראל, בסינמטק תל אביב ובמרכז
הצפייה ביד ושם במאי השנה. עם הבמאי מארק אדם הם יצרו שבעה סרטי וידאו-דאנס
המבוססים על סיפורו האישי של אביו של אלן קייז'ה, מורטון נוריס (נוסל), ניצול
שואה מקוטנו. רק בבגרותו גילה אלן את סיפורו של אביו, קצב במקצועו ששרד באושוויץ
בזכות עבודתו במטבח המחנה. "העיבוד של מחול על במה לסרט הדגיש את הצורך להאיר
דימויים טעוני רגשות, עם מוזיקה, כדי לעורר תגובה אצל הצופה", מסבירה קארן קייז'ה.
"אני חשה שמחול שנתפס בעדשת המצלמה יכול לשמר את השלמות שבכל אחת משתי האמנויות
הללו ולתת להן משמעות היסטורית". אלן מוסיף: "יש אחריות ואתגר עצומים ביצירת
כוראוגרפיה שתבטא את זיכרון השואה. לייצג דימויים של אבדן, בגידה, חוסר ודאות,
ייאוש ונחישות בלי להיות מלודרמטי, בלי לסגת לתבניות מוכרות של ביטוי גופני או
לקלישאות".
היצירות מאפשרות לקהל לשוחח על השואה על ידי שימוש בדימויים הטבועים בזיכרון
הקולקטיבי, תוך עיבודם בשפה חדשה - שפת המחול ושפת הקולנוע. ד"ר גדעון עפרת,
היסטוריון וחוקר תרבות ואמנות, דיבר על הסרטים שהוקרנו ועל חשיבותם בעבודתו של יד
ושם. "מהי התעודה של יד ושם? לתעד, לזכור, לחנך? ודאי שכן, אבל גם לעשות את עבודת
האבל באמצעות סמלים. האנדרטה היא מטפורה, מונומנט של זיכרון. יום הזיכרון מחיה את
ההקשר של האנדרטה, אבל גדולתה של מטפורה היא בהיותה פתוחה לפרשנותו של הצופה.
זאמל של להקת קייז'ה ד'דאנס יכול להיתפס כביטוי של המצב האנושי, על בעיות השפה,
על הזוגיות, על פליטים; הרפסודה יכולה להיות מקום של סבל כללי. אין ספק שההקשר
סוגר את זאמל לסיפור השואה, אך בד בבד מקנה לו את גדולתו כמטפורה, אמנות הפורצת
את ההקשר ויוצאת משיח השואה אל הקיומי".
יושב ראש הנהלת יד ושם אבנר שלו סקר את השינוי שחל בסוף המאה הקודמת בייצוג השואה,
במחקר ההיסטורי ובתיעוד הקולי-חזותי: "תיעוד הזוועות בברגן-בלזן מיד לאחר שחרור
המחנה, המלודרמה של המיני-סדרה האמריקנית שואה והסרט רשימת שינדלר של שפילברג
מעידים שהמדיום החזותי היה מהמשפיעים על תודעת השואה וזיכרונה. היום אנו נמצאים
בצומת, ללא ערובה לעתיד: מה יהיה על זיכרון השואה בעוד 20 עד 50 שנה? האם שיני
הזמן יהפכו אותה ל'עוד' אירוע היסטורי? או האם השואה תמשיך לחיות בתוכנו מכיוון
שהיא חלק מהחומרים שמעצבים זהות אישית וקולקטיבית? לא הסיפור ההיסטורי הגדול ולא
הקלישאה החזותית לבדם יכולים לעצב תודעה. בעידן הפוסט-מודרני, יצירת האמנות היא
שיכולה לחבר את האדם לחוויה אישית משמעותית, שבונה את היכולת להתמודד עם השואה
וזיכרונה".
הכותבת היא מנהלת מרכז הצפייה ביד ושם.
התכנית הוכנה בעזרת מנהל פסטיבל Vdance אבי פלדמן ועובדת מרכז הצפייה מימי אש.
חזור
