מאת לאה גולדשטיין

האם אפשר לטעון שהשואה הייתה אירוע יחיד ומיוחד בהיסטוריה? ואם כן, האם אפשר להפיק לקחים כלליים מתקופה מזעזעת זו, ללמד את סיבותיה העמוקות ואת השפעותיה על העולם או אפילו לעזור לקרבנות של רצח עם במקומות אחרים להבין את שחוו בהשוואה למה שחוו אנשים אחרים בהיסטוריה המודרנית?

אלה היו כמה מהשאלות המאתגרות שהועלו, נדונו ולובנו בכינוס הבין-לאומי החמישי למחנכים ביד שם בחודש יוני. הכינוס הבין-לאומי למחנכים נערך בכל שנתיים, ובכינוס החמישי נכחו כ-300 משתתפים מ-21 מדינות ברחבי העולם. את הכינוס ארגן בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם בשיתוף "אורנים יזמות חינוכיות" ובתמיכתה של תכנית אספר הבין-לאומית ללימודי השואה ביד ושם.

הכינוס עסק בשלושה נושאים עיקריים: השימוש באמנות, בסרטים ובספרות בהוראת השואה; היעדים החינוכיים של ביקור באתרי הנצחה ובמוזאונים; וייחודיות השואה בהקשר של רצח עם - המשמעויות החינוכיות. בכינוס התכנסו פאנלים של מחנכים, חוקרים והיסטוריונים בולטים, ולאחריהם התפצלו הנוכחים לקבוצות דיון קטנות ולסדנאות לימוד שעסקו בנושאי הדיון.

את היום הראשון בכינוס פתח פרופ' לורנס לנגר מסימונס קולג' בארצות הברית בהרצאה על השימוש בספרות בהוראת השואה. תוך שהנרטיב ההיסטורי משמש רקע, הוא טען, מגוון הספרות בנושא השואה "עוזר לנו לדמיין מה שאיננו יכולים לדעת [...] ספרות השואה כופה עלינו להיכנס לנרטיב קודם כול כעדים, ואחר כך כמשתתפים באמצעות כוח הדמיון שלנו". ד"ר סטפן פיינשטיין מאוניברסיטת מינסוטה הסביר כיצד באמצעות תיאור "קטעי מידע בלי להביא לידי טריוויאליזציה של האירוע" יצרה אמנות השואה "רמות חדשות של שיח בקהילה שלנו" ואפילו שימשה ראיה היסטורית. ד"ר דבורה אופנהיימר, בימאית וזוכת פרס האוסקר על הסרט בזרועות זרים: סיפורו של הקינדרטרנספורט, דיברה על המסע המרגש שעברה כשיצרה את הסרט. אופנהיימר הסבירה כיצד לעומת המונח "ששת המיליונים", פנים וסיפורים אישיים פותחים לנו פתח ללימוד שונה של השואה.

ביום השני של הכינוס המרצים האורחים פרופ' ריטה זיסמוט, יושבת ראש אגודת ידידי יד ושם בגרמניה ולשעבר נשיאת הפרלמנט של גרמניה, ד"ר יולנטה אמברושביץ-ג'קובס ממוזאון אושוויץ-בירקנאו ודן נפוליטנו ממוזאון השואה בוושינגטון סיפקו תובנות מרתקות על הנצחת השואה במדינותיהם. בדוברים היה גם יושב ראש הנהלת יד ושם אבנר שלו – הוא הגדיר ביקור באתרי הרצח "חוויה כלל חושית" שבה "הדמיון שלנו מאפשר לנו להתקרב צעד אחד לאירוע עצמו". העובדה שיותר ממיליון בני אדם ביקרו באושוויץ-בירקנאו, הוסיף, מעידה על שינוי עמדות בקרב הציבור, על רצונו להבין "מה קרה באמת" ועל הבנתו את חשיבות השואה בחייו היום.

אף שמוזאונים אינם אתרים אותנטיים, רוב האוצרים טורחים ומביאים לפני מיליוני המבקרים "פיסות של אותנטיות" שהצפייה בהן תטביע בהם את חותמן ותשפיע על מעשיהם ועל התנהגותם בחברה. עם זאת, הזהיר שלו, יש לחזק את האותנטיות הזאת בנרטיב המבוסס על מחקר היסטורי אובייקטיבי משום שללא המחקר יהיה בעתיד קל יותר לדחות את השואה ולומר שאין לה משמעות. המוזאון לתולדות השואה ביד ושם מגלם את השילוב הזה בהצבת היחיד במרכז הנרטיב, וכך מעורר במבקר הזדהות רבה יותר ומשמעותית יותר בחייו.

שיאו של מושב הסיכום של הכינוס היה ההרצאות המרתקות של ד"ר דבורה ליפשטט מאוניברסיטת אמורי שבאטלנטה, של פרופ' בן קירנן מאוניברסיטת ייל בארצות הברית ושל היועץ המדעי ליד ושם פרופ' יהודה באואר. ד"ר ליפשטט הסבירה כי נכון שיש לשואה אלמנטים מיוחדים - רצח עם, גם מחוץ לגבולות מדינתם, ולא בהכרח למען רווח כלכלי או פוליטי, שכן הגרמנים המשיכו במדיניותם הרצחנית גם כשהיא פגעה במישרין בהתקדמותם במלחמה; אבל ללא שום השוואה בין השואה לבין מעשים אחרים של רצח עם בעולם לא נוכל לזהות סימני אזהרה לרצח עם, ללמד את ההיסטוריה של השואה לתלמידים היום או להבין את חשיבותה בעולם המודרני. השואה בוודאי חסרת תקדים, ואין להתווכח על כך, סיכמה ליפשטט, אך שומה עלינו להעריך את המיוחד בשואה כדי שנוכל ללמד אחרים להתריע על רצח עם ולעזור לנפגעים מרצח עם להבין ולהנציח את שאירע להם.

מושב הסיכום של הכינוס יוחד לזכרו של ד"ר ישראל אספר. מנהל קרן אספר, משה (מו) לוי, היה יושב הראש של המושב. המנהלת הפדגוגית של בית הספר המרכזי להוראת השואה שולמית אימבר ופרופ' ארווין קוטלר, חבר הפרלמנט הקנדי, נשאו דברים לפני המשתתפים.

 

חזור