בראשית חודש יוני יצאה משלחת של 32 עובדים מסגל יד ושם (בהם כותבת המאמר) לסיור לימוד מקיף של שישה ימים בפולין. מדריכת הסיור הייתה עינבל קוויתי בן-דב, מנהלת מגמת ההדרכה בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם.

בקבוצה היו אנשי סגל כמעט מכל מחלקות יד ושם – בית הספר המרכזי להוראת השואה, המחלקה לחסידי אומות העולם, היכל השמות, הדוברות, המחלקה לקשרי חוץ, הספרייה, אגף הארכיונים, המנהלה, אגף ההנצחה וההסברה ואגף המוזאונים – ומטבע הדברים, הידע שהביאה אתה הקבוצה היה מקיף. עם זאת, בעבור כל חברי הקבוצה למעט שניים, היה זה הביקור הראשון על אדמת פולין. הציפיות והחששות היו גדולים: איזו תועלת, מקצועית ואישית, צפויה לנו מביקור באתרי ההשמדה ההמונית עצמם או מביקור בערים ובכפרים שפעם שגשגו בהם קהילות יהודיות? כיצד נרגיש כשנהלך ביערות שבהם רוכזו ונרצחו בדם קר אנשים שלא הכרנו מעולם? האם אושוויץ-בירקנאו של שנת 2006 יעניק לנו הבנה עמוקה יותר של הזוועות שהיו מנת חלקם של אחינו ואחיותינו היהודים לפני יותר משישה עשורים?

בסיור ביקרנו במקומות רבים, לרבות ורשה, לובלין וקרקוב, וכן בשלושה מחנות מוות. ביקרנו בבתי הקברות היהודיים בערים, סיירנו בשכונות שהיו גטאות, וביקרנו באתרי זיכרון ובאתרי ההנצחה הרבים שהוקמו מאז תום המלחמה. בעיירות הקטנות, דוגמת טיקטין וקוצק, ביקרנו בשרידי בתי כנסת וישיבות, וחצינו את כיכרות השוק שכמעט לא השתנו ב-70 השנים האחרונות. בדרכנו מכפר אחד למשנהו הבחנו בשלטי דרכים של מקומות שעליהם רק קראנו בספרים. שמענו על מאות שנים של היסטוריה יהודית שנחרבה בתוך ימים ספורים, ושאלה אחת ניקרה במוחנו: "לו הייתי שם, מה הייתי עושה?"

בטרבלינקה לא נותר דבר למעט שדה עמוס באנדרטאות לזכר 870,000 היהודים שנרצחו בו; במיידנק סיירנו ב"מפעל המוות" בשלמותו; ואושוויץ-בירקנאו הוסב היום למוזאון לאומי, וחלק גדול מהמבנה המקורי עומד על תלו. בביקור במחנות המוות האלה יכולנו לנסות לשער בנפשנו את הפחד שחשו הגברים, הנשים והילדים כשהובאו בשעריהם. גם היום, זמן רב כל כך לאחר שהמדיניות הרצחנית באה אל סופה, חשנו את אימת המוות שעדיין שורה במקום ושאין לשחזר משום קריאה בספר או שמיעת עדות. בשעה שרבים מאתנו שאיבדו קרובי משפחה קרובים ורחוקים במקומות אלו הקריאו את שמותיהם, הזמן כאילו עמד מלכת, וקולותיהם השיבו את זכרם באותה השעה, ולו לרגע קט. אף שגדלנו בזהות יהודית חזקה ומושרשת, נראה שזו הפעם הראשונה שהרגשנו קשר אישי הדוק לאסון שניחת על העם היהודי לפני עשרות שנים.

עינבל קוויתי בן-דב מסרה לנו לא רק הררי מידע על אודות הקהילות שהושמדו ועל השואה אלא גם עשרות עדויות אישיות של ניצולים שפגשה במהלך השנים. עדויות אלו חיזקו מאוד את הבנתנו, והסיפורים המרגשים ששמענו נצרבו בתודעתנו. היה לנו גם הכבוד לפגוש את מירה גרושצ'ינסקה, חסידת אומות העולם, והיא סיפרה לנו את סיפורה באמצעות המדריך הפולני. "מדוע עזרת לילדה שלא הכרת לנוכח סכנה גדולה כל כך?" שאלנו אותה. "האם קרה שהתחרטת על המשימה שקיבלת עלייך?" תשובותיה היו חרישיות, אך מעיניה ניבטה נחישות: "מעולם לא. זה היה הדבר הטבעי ביותר עבורי. זו הייתה הדרך שלי להתריס נגד הגרמנים".

את היום האחרון בסיור ייחדנו לאושוויץ-בירקנאו. גודלו של המקום, התכנון הקפדני והמספר הרב של הפריטים המוצגים בו הדהימו והיממו אותנו. לאחר 12 שעות של הליכה בשני המחנות היו רגשותינו כבדים מנשוא, ושירה ספונטנית של שירים יהודיים וישראליים בדרך לשדה התעופה עודדה אותנו וחיזקה את התחייבותנו לשמור על המשכיות העם היהודי.

בחזרתנו לישראל עם שחר ביום שלמחרת חשו רבים מאתנו שהם שבים לארץ כשבלבם יותר שאלות משהיו להם בתחילה. על חלק מהן לא ימצאו תשובות, אך לכל המשתתפים היה רצון לדעת יותר על מה שאירע על אדמת פולין באותן שנים נוראות. במפגש מסכם כמה שבועות אחרי כן התבררו יתרונות הסיור עוד יותר: אחת המשתתפות סיפרה שבעקבות הביקור השתפרה עבודת ההדרכה שלה במוזאון החדש; שניים מהמשתתפים דיברו על חיבור חזק יותר למדינת ישראל ולזהות היהודית שלהם; ומשתתפת אחרת סיפרה שכעת היא מסוגלת לדבר על הנושא עם ילדיה שהשתתפו בסיור דומה כמה שנים קודם לכן.

"אין ספק שהסיור לפולין העמיק את הבנתנו ואת רגשותינו על אודות השואה. מעכשיו כל ספר שנקרא, כל סרט שנראה, כל סיפור שנשמע וכל שיחה שנקיים על הנושא יהיו שונים לגמרי מבעבר", כתבה הקבוצה לאבנר שלו, יושב ראש הנהלת יד ושם. "כקבוצה, התחברנו בפולין בדרך שלא הייתה יכולה להיות אפשרית במסגרת יחסי העבודה הרגילים ביד ושם, וזהו עוד ערך מוסף שהפקנו מהסיור".

הקבוצה הודתה להנהלת יד ושם על הסיוע ולממונים הישירים על ההתחשבות בזמן ההיעדרות מהעבודה והביעה תודה מיוחדת לעינבל קוויתי בן-דב. "עינבל הייתה מוקד תמיכה מרכזי בסיור", נכתב. "הידע המקיף שלה ורגישותה הרבה הטמיעו בנו את משאלתם האחרונה של הנספים: 'יהיה גורלנו תמרור אזהרה לכולכם'".
 

חזור