חטיפה מהמנזר באישון לילה

הנזירה מרי-אמילי (משמאל) עם שלוש בנות יהודיות שנחטפו מהמנזר ואמן גב' פוליי

חטיפה מהמנזר באישון לילה

הצלת ילדות יהודיות בבלגיה

מאת ד"ר מרדכי פלדיאל

ב- 20 במאי 1943, דקות ספורות לפני השעה 22:00 בלילה, צלצל פעמון דלת מנזר Très-Saint-Sauveur בבריסל שבבלגיה. שני גברים חמושים פרצו פנימה בצעקות "ידיים למעלה!" ואחריהם השתלטו על המנזר עוד שלושה גברים חמושים ואישה אחת. הם ניתקו את קווי הטלפון וציוו על כל הנזירות להתכנס במשרד של הנזירה הראשית ולהכין למסע חמש עשרה מבנות חסותן – בנות יהודיות שהוסתרו במנזר במסווה של ילדות קתוליות במצוקה. לא עברה שעה, והבנות כולן היו בידי החוטפים, הנזירות היו נעולות במשרד, והנזירה הראשית מרי-אמילי הייתה כלואה בחדר בקומה העליונה. בדרך החוצה לחש אחד הגברים לבנות כמה מילים ביידיש, להרגיען.

מי היו החוטפים המסתוריים האלה?

בחודש ספטמבר 1942 שכנעו החשמן ואן רואי, ראש הכנסייה הקתולית הבלגית באזור מאלין (מכלן בפלמית), וה-CDJ (Comité de Défense des Juifs), ארגון הצלה יהודי סודי, את הנזירה הראשית במנזר Très-Saint-Sauveur לקבל אצלה למסתור חמש עשרה בנות יהודיות. במשך תשעה חודשים חיו הבנות בנוחות במנזר תוך שהן מסתגלות לסביבה החדשה ומשתתפות בשיעורים בנצרות. ב-20 במאי 1943, לאחר שנודע לו על הבנות היהודיות, פשט הגסטפו על המנזר. כשנוכחו אנשי הגסטפו ששלוש בנות חסרות, החליטו לשוב אל המנזר בבוקר שלמחרת לקחת את כל חמש עשרה הבנות יחד. "איננו רוצים להרוג אותן", אמר איש הגסטפו הבכיר לנזירה הראשית בסרקזם, "אלא רק לאחד אותן מחדש עם משפחותיהן".

הנזירה מרי-אמילי המבוהלת התקשרה לעלמה ז'אן - שמה הבדוי של אידה סטרנו, אקטיביסטית יהודית מה-CDJ - וביקשה את עזרתה. היא פנתה גם לחשמן ואן רואי, והוא פנה לאליזבת, המלכה האם של בלגיה. אליזבת עשתה מאמצים להניא את הרשויות הגרמניות מלממש את תכניתן אך לשווא. במהלך כל אותו היום התפללו הנזירה מרי-אמילי והנזירות האחרות להתערבות משמים ובתוך כך ארזו את חפצי הבנות. דקות ספורות לפני השעה 22:00 בלילה נענו תפילותיהן.

שלושה יהודים - טובי סימברקנופף, ברנר פנרברג ופול הלטר בן העשרים ושלוש, מפקד הכוח ומפקד במחתרת הבלגית החמושה – החליטו לחטוף את הבנות. באותו יום ביקר הלטר את חברו טובי סימברקנופף. "היה ניכר שהוא מוטרד מאוד", נזכר הלטר, "הוא סיפר לי שחברנו ברנר פנרברג שמע על הביקור של הגסטפו במנזר Très-Saint-Sauveur ושבכוונת הגסטפו לחזור למקום כדי לקחת את הבנות. הבנו שעומדות לרשותנו רק שעות מעטות [...] והחלטנו לקבל עלינו להצילן".

להלטר, לסימברקנופף ולפנרברג הצטרף עוד יהודי, ינקיל פרנסביץ', וכן אנדריי ארמל ופלוריס דסמט, לא יהודים מהמחתרת הבלגית. ששת חברי הכוח המתינו לרדת החשכה, בידיעה שהמבצע חייב להיעשות לפני השעה 22:00 בלילה – שעת העוצר. "בשעה היעודה פרצנו למנזר באיומי אקדח. נעלנו את הנזירה הראשית, ניתקנו את קווי הטלפון, וכבלנו את הנזירות לכיסאות במשרד המנזר", מתאר הלטר.

כחצי שעה לאחר ה"חטיפה" הצליחה אחת הנזירות להתקרב לחלון ולהזעיק עובר אורח, והוא התקשר למשטרת בלגיה. הנזירות הודיעו למשטרה על דבר החטיפה, והיא חקרה את המקרה עד הבוקר שלמחרת, ורק אז, בסיומה, נמסרה ההודעה לגסטפו. כך ניתנה שהות לחוטפים להימלט עם הבנות.

כשהגיעו אנשי הגסטפו למנזר בשעה 11:00 בבוקר, הבנות כבר לא היו בו. חלק מהן נמסרו להוריהן, ארבע הועברו לביתו של הלטר, והאחרות הועברו לביתו של סימברקנופף. באותו בוקר העביר ה-CDJ את כולן למקום מסתור בטוח. הגסטפו חקר את הנזירה הראשית, והיא אמרה שהיא הייתה בטוחה שאת החוטפים שלח הגסטפו.

שלושה מהמצילים היהודים (מימין לשמאל): פול הלטר, ברנר פנרברג וטובי סימברקנופף

"האם הם נראו יהודים?"

"לא, בכלל לא".

"האם כולם היו חמושים?"

"כן".

"מדוע לא צעקתן?"

"לצעוק? לא העזנו, הם אמרו שאם נצרח הם יהרגו אותנו".

מכיוון שלא יכלו להפריך את סיפורה של הנזירה, עזבו אנשי הגסטפו את המקום והבנות ניצלו.

הלטר נעצר מאוחר יותר ובספטמבר 1943 גורש לאושוויץ אך הצליח לשרוד. רק אחרי המלחמה גילה שכל חמש עשרה הבנות ניצלו. לימים, בשנת 1991, במפגש הראשון בניו יורק של ילדי המסתור בשואה, הוא פגש כמה מהבנות שהציל.

בשנת 2001 הכיר יד ושם בנזירה מרי-אמילי, הנזירה הראשית של Très-Saint-Sauveur, חסידת אומות העולם, וכמותה זכו בתואר גם אנדריי ארמל והוריה מרסל וסלין ארמל אשר בביתם הוסתרה אחת הבנות, מרים פרידלנד. יד ושם גם מוקיר את ה-CDJ ואת ארבעת היהודים שהשתתפו במבצע ההצלה הזה – פרק הצלה מיוחד במינו בדברי ימי השואה בבלגיה.

הכותב הוא מנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם.

תוכן ענינים

התנגדות יהודית בשואה: