עניין של זמן

עניין של זמן

כתיבה היסטורית על ההתנגדות היהודית

מאת ד"ר רוברט רוזט

זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה התגבשו שתי תפיסות על אודות טבעה של ההתנגדות היהודית. גישה אחת האדירה את ההתנגדות המזוינת וקבעה שהיא התגובה הלגיטימית היחידה לרדיפת הנאצים. גישה אחרת הייתה ביקורתית יותר כלפי ההתנגדות המזוינת ובדקה גם צורות אחרות של מרי יהודי.

רוני שטאובר בספרו החדשני לקח לדור כתב כי בעבור רבים מסופרי השואה הראשונים, גבורה יהודית הייתה קשורה למרי היהודי. המשתתפים בהתנגדות המזוינת לנאצים הושוו לזן החדש והקשוח של יהודים ציוניים, והגבורה שלהם יוחסה להשלת התנהגותם ה"פסיבית" האופיינית ליהודי הגולה. השוואה זו יצרה הערצה להתנגדות היהודית המזוינת. הערצה כזו משתמעת בבירור בנאום שנשא אריה טרטקובר, חבר בכיר בקונגרס היהודי העולמי, בכינוס החוקרים הבין-לאומי הראשון שערך יד ושם ב-1968 על התנגדות יהודית: "מההיבטים הרבים הראויים לתשומת הלב שלנו, אפשר לציין היבט מסוים בעל חשיבות חזקה כל כך, שהוא דוחק הצדה את כל היתר [...] אני מתכוון להתנגדות היהודים לעריץ הנאצי ולמשתפי הפעולה שלצדו. התנגדות זו הגיעה לביטויה העילאי במרידות בגטאות ובמלחמה של הפרטיזנים, אם כי היו הצלחות גם בסוגי מרי רבים אחרים [...] בשיא תקופתו של היטלר קם נגדו הקרבן הראשי, חמוש בנשקו היחיד - ידיו הריקות - והשיג מה שלא השיגה לפניו שום מדינה בנסיבות דומות".

כמידת האדרת ההתנגדות היהודית כן הייתה מידת חוסר ההערכה של ששת מיליוני הנספים בשואה. היהודים שלא התנגדו בעזרת כלי נשק (או שלפחות ברחו מהמתקפה הנאצית) תוארו בספרות על פי רוב כמי שהלכו אל מותם "כצאן לטבח". בזמן משפטו של אדולף אייכמן בירושלים ב-1961 יצאו לאור שלושה ספרים שתקפו תקיפה גלויה את היהודים על התנהגותם ה"מבישה" בזמן השואה: ספרו החשוב של ראול הילברג The Destruction of the European Jews, ספרו של ברונו בטלהיים The Informed Heart וספרה של חנה ארדנט על משפט אייכמן אייכמן בירושלים.

בשנות ה- 50 יצאו לאור ספרים בעברית מסוג חדש - אנתולוגיות על ההתנגדות. סוג כתיבה זה התפתח ושוכלל באנגלית בשנות ה- 60, וכך אל תוך שנות ה- 80. אנתולוגיות אלו, שחוברו במקרים רבים בתגובה ישירה לספריהם של הילברג, של בטלהיים ושל ארדנט, הציגו הצגה מקיפה את ההתנגדות המזוינת של היהודים והראו שהיהודים לא היו קרבנות פסיביים או משתפי פעולה. על פי רוב הן היללו את ההתנגדות המזוינת כצורה הנעלה ביותר של תגובת היהודים לרדיפת הנאצים.

לעומת זאת רק קומץ סופרים מסופרי השואה הראשונים היה סבור כי ההתנגדות המזוינת הייתה תגובה אחת מני תגובות לגיטימיות רבות אחרות של יהודים. דמויות ידועות כגון ברל כצנלסון, בן-ציון די-נור, נתן עק, זרח ורהפטיג ומרק דבורז'צקי התמקדו בהתנגדות הרוחנית ובמאבק היום-יומי של היהודים לשרוד בשואה. הטיפול המקיף ביותר בהתנגדות, ובכלל זה ההתנגדות המזוינת, הוליד את המונח העברי "עמידה" - "שם כולל לכל ביטויי הנון-קונפורמיזם של היהודים, לכל סוגי ההתנגדות ולכל פעולות היהודים לסיכול התכנית הזדונית של הנאצים", על פי דבורז'צקי.

בשנות ה-70 וה- 80 החל העיסוק בהתנגדות היהודית המזוינת מנקודת מבט אקדמית יותר. חוקרים רבים כגון פרופ' דב לוין וד"ר שמואל קרקובסקי נמנעו מהאדרתה ובמקום זאת בחנו את ההתנגדות ברמה מקומית או אזורית. מגמה זו התפשטה גם לשנות ה- 90, אז בחנו החוקרים מקרים נקודתיים של התנגדות יהודית מזוינת בהקשרים רחבים יותר – באזורים מסוימים, בגטאות ובמחנות. כדי להימנע מהמעטה בערכן של צורות התנגדות אחרות, ניסו פרסומים אלו להציג תפיסה מאוזנת יותר, נטולת שיפוט ערכי.

מחקרה של שרה בנדר על ביאליסטוק הוא דוגמה בולטת לכך. בנדר מתארת את יחסי הגומלין בין מחתרת הגטו להנהגת הגטו הרשמית וכיצד הפירוש השונה של כל אחת מהן ל"התנגדות" הוביל לאסטרטגיות הישרדות שונות. שני הגופים היו סבורים שיש לפתוח בהתנגדות מזוינת אך ורק אם יחוסל הגטו, אך כשהתקרב הסוף לא יכול אפרים ברזש, מנהיג המועצה היהודית, להצטרף להתנגדות המזוינת של המחתרת. בלי לנזוף בו או לשפוט אותו, בנדר מסבירה: "אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שכאשר נוכח בכישלון גישת ההצלה שלו, לא מלאו לבו להאמין במאבק מזוין או בכל טובה העשויה לצמוח מכך".

בסוף שנות ה-70 נתפסה ההצלה כסוג של התנגדות ונערך מחקר רציני בנושא זה. אשר כהן וכותב שורות אלו כתבו בשנות ה-80 על אודות ההצלה ההמונית בהונגריה ובסלובקיה. לוסיין לזר המשיך בקו זה בשנות ה-90 ופרסם ספר על פעולות הצלה של יהודים בצרפת: Rescue as Resistance. ממחקרים כאלה עולות שתי נקודות: פעולות הצלה בקנה מידה גדול על ידי יהודים היו סוג של התנגדות (עמידה) והתנגדות כזו נזקקה לעזרה מבחוץ, לכן אי אפשר לחקור אותן מן ההיבט של פעילות יהודים בלבד.

בשנות ה- 90 הועתק הדגש ממחקרים לפי נושאים למחקרים על כלל גורל היהודים בשואה במקום נתון. מונוגרפיות כגון המונוגרפיות של רנה פוזננסקי להיות יהודי בצרפת – 1945-1939 ושל מריון קפלן Between Dignity and Despair: Jewish Life in Nazi Germany, אף שאינן מכוונות אך ורק להתנגדות היהודים, מציגות את העמידה כחלק בלתי נפרד מחיי היום-יום של היהודים.

מיכאל מרוס, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת טורונטו, הציג בכינוס ביד ושם ב- 1993 מאמר חשוב שלו, "תמורות מרכזיות בעם היהודי לאחר השואה", ובו שיטה לסיווג סוגי התנגדות שהציג בפעם הראשונה ההיסטוריון השוודי וולטר רינגס. מרוס פירט והסביר את סוגי ההתנגדות היהודית, ללא שיפוט או הייררכיה של יתרונות ושל מעלות: "התנגדות סמלית - אני נשאר כשהייתי; התנגדות פולמוסית - אני אומר את האמת; התנגדות הגנתית - אני מסייע ומגן; התנגדות התקפית - אני נלחם עד המוות; והתנגדות כבולה - לוחמי חופש במחנה ובגטו".

במהלך השנים עברה ההבנה ההיסטורית של התנגדות היהודים בשואה תמורות רבות. כעת אפשר להעריך ולאמוד את מעשי ההתנגדות הפיזית ללא האדרה, להתאבל על יהודים שנרצחו בלי להאשימם בהיותם פסיביים ולהשתמש במושג התנגדות היהודים לכלל הסוגים השונים של נון-קונפורמיזם ושל מעשי הצלה של יהודים. כל מקרה, בהקשר המיוחד לו, ראוי לבדיקה מעמיקה במבטה הבוחן של ההיסטוריה.

הכותב הוא מנהל הספרייה.

תוכן ענינים

התנגדות יהודית בשואה: