זוג משקפיים – רגילים אך בה בעת בעלי היסטוריה מיוחדת במינה - יוצגו במוזאון החדש לתולדות השואה ביד ושם. שלא כמו בעליהם, המשקפיים שרדו מן השואה, והם מעידים על מה שהתרחש באירופה לפני יותר משישים שנה. המשקפיים היו שייכים לבלומה וואלך, מלודז' שבפולין. בלומה הגיעה למחנה הריכוז בירקנאו עם בתה הקטנה טולה. בסלקצייה שנעשתה מיד לאחר בואן למחנה, נתנה בלומה את המשקפיים לבתה למשמרת. טולה שמרה על המשקפיים גם לאחר שאמה הומתה בגז זמן קצר לאחר מכן. היא המשיכה להחזיק בהם בזמן מאסרה באושוויץ ואחר כך ברוונסבריק. לאחר השחרור המשיכה לשמור עליהם במשך ארבעים שנה נוספות. לבסוף החליטה למסור את המשקפיים ליד ושם, "מכיוון שזה המקום הראוי להם באמת", אמרה. בעבור טולה משקפיים אלו מייצגים עולם ומלואו: חיים, פנים וזיכרון. המשקפיים יוצגו בצד תמונות מאלבום אושוויץ. תמונות אלו מציגות משלוח של יהודים הונגרים מקרפטורותניה, ובתצוגה הם ילוּו בעדויות מפי ניצולים, בקטעי סרטים ובמסמכים.

המוזאון החדש לתולדות השואה ישתרע על פני יותר משלושת אלפים מטרים רבועים ויהיה ברובו מתחת לפני הקרקע. הוא נבנה בימים אלו במסגרת "תכנית הפיתוח של יד ושם" ויהיה חלק מהמכלול המוזאוני החדש ביד ושם שייפתח באביב 2005. במכלול המוזאוני החדש יהיו גם היכל השמות החדש, המוזאון לאמנות השואה, ביתן לתערוכות מתחלפות, מרכז למידה ומרכז צפייה.

המוזאון החדש לתולדות השואה מבוסס על שני עקרונות: מתן מידע ויצירת ממד חווייתי. כמו מוזאונים היסטוריים אחרים, המוזאון החדש של יד ושם יהיה רב תחומי ובין-תחומי בעת ובעונה אחת וישלב מסמכים, עדויות, חפצים, סרטים, ספרות, יומנים, מכתבים ויצירות אמנות גם יחד. שילוב כל המרכיבים הללו – אמצעי ביטוי שונים לאנשים שונים - יוצר שפה מיוחדת שבאמצעותה המוזאון מספר את סיפור השואה, שכן שום מוזאון היסטורי, בפרט מוזאון על תולדות השואה, אינו יכול להתקיים אם אינו מספר סיפור.

בעזרת העדויות, היומנים, הכתבים ויצירות האמנות של הקרבנות, יספר המוזאון החדש לתולדות השואה את הסיפור של השואה מנקודת המבט היהודית. היהודים בו יהיו הנושאים ולא האובייקטים שבידי הנאצים, שכן אי אפשר להבין את השואה ואת משמעותה בלי ללמוד על מי שהושפעו ממנה יותר מכול: הקרבנות והניצולים היהודים.

גם נקודת הראות של הפרט היא מרכיב חשוב במוזאון החדש. לפיכך תדגיש התצוגה את הסיפורים האנושיים והאישיים של היהודים באירופה באותן שנים נוראות. המבקרים במוזאון יביטו בפניו של הקרבן היחיד ויכירו אותו. דוגמה לכך היא ראשה המצולק של בובה ישנה המחובר לפיסת בד, תחליף לצעצוע שתרמה ליד ושם יעל (זופיה) רוזנר. אמה של יעל נאסרה אִתה בגטו ורשה, והיא שהכינה את הבובה לבתה. "זוסיה" הייתה לחברתה, לאשת סודה ולמשפחתה היחידה של יעל כשנשארה לבדה בימים שאמה הייתה נעלמת למשימות שונות בשליחות המחתרת. ליד הבובה יוצג סיפור מיוחד זה, וכן תצלומים מקוריים של חיי היום-יום בגטו: הרחובות הצפופים, הילדים המוטלים חסרי אונים על המדרכות, האנשים המתים מרעב וממחלות. באזור תצוגה זה יוכל המבקר להיווכח שבמקום רצפת בטון יש בו אבני ריצוף, שרידים מגטו ורשה שהובאו ליד ושם. בתיבות התצוגה יוצגו גם דפים מארכיון "עונג שבת". מסמכים אלו נכתבו בגטו, והם מהמקורות היהודיים החשובים ביותר לתיעוד תולדות השואה. כדי להדגיש את הפן האישי, הושקעו מאמצים רבים באיסוף הפריטים לתערוכה, בשחזור הרקע של כל פריט באוסף, בזיהוי האנשים שבתצלומים ובחקר הסיפורים של התצלומים.

כדי שהמבקרים יוכלו להבין לעומק את מה שהתרחש בתקופת השואה ולהתמודד עם התופעות יוצאות הדופן והבלתי נתפסות שהתרחשו בה, יומחש הסיפור הכללי באמצעות דוגמאות של סיפורים אישיים. בסוף המלחמה למשל, בעת שצבאות הנאצים החלו לסגת, הוציאו הגרמנים את הקרבנות האחרונים ששרדו במחנות לצעדות המוות. בתחילת המסע הם היו תשושים וחולים, ובמהלכו מתו אלפים מהם, לעתים רק שבועות או ימים לפני השחרור. כדי לסייע למבקרים להבין את החוויה הנוראה, יתמקד המוזאון בצעדת מוות אחת שהחלה עם קבוצה של אלף נשים. במסען הקשה הן פגשו את המקומיים - לעתים הם סייעו להן, אך על פי רוב הם צפו בהן בשתיקה או גרוע מכך, השתתפו ברצח עשרות או מאות מהן. בתצוגה יהיו שמותיהן של הנשים, המקומות שעברו בהם, תצלומים שלהן בצד עדויותיהן וחפצים שנותרו מהצעדה. מעבר זה מהסיפור האישי לסיפור הכללי ובחזרה לסיפור האישי ממקד את המבקרים בקרבנות יחידים וגורם להם להבין את החוויות המזעזעות שחוו. זה סוד כוחו של המוזאון החדש - יכולתו לעורר אהדה, הזדהות וחמלה כלפי קרבנות השואה.

גם ההחלטה לכלול את היכל השמות החדש במוזאון החדש לתולדות השואה משרתת מטרה זו. בארכיון עצום זה של תיעוד הנספים בשואה יוכלו המבקרים להיווכח כיצד בדפי העד משולבים יחד המידע העובדתי והסיפורים האישיים. בדפי העד - כל אחד מהם מנציח חיים שלמים שאבדו - מידע ביוגרפי על הקרבן ולעתים גם תמונה שלו. אחרי יציאתם מהיכל השמות יעברו המבקרים לאגף האחרון ולמרפסת שממנה נשקף נופה של ירושלים המודרנית.

יד ושם כולו תקווה שרגשות החמלה וההזדהות שיתעוררו אצל המבקרים לא רק ייתנו לביקורם משמעות נוספת אלא גם יגבירו את מחויבותם האישית לערכי מוסר גבוהים יותר בחיי היום-יום שלהם. אם ייצאו המבקרים מיד ושם בתחושה שאירועי השואה נוגעים לזהותם ולחייהם, הם יהיו בני אדם טובים יותר ומוסריים יותר. השואה אינה פרק סגור בהיסטוריה של העם היהודי אלא מרכיב בלתי נפרד בבניית תרבותו ובעיצוב קיומו. לפיכך הר הזיכרון בירושלים הוא בעת ובעונה אחת תמרור אזהרה מפני הרוע הקיצוני של העבר ומגדלור של תקווה לעתיד.

הכותב הוא יושב ראש הנהלת יד ושם והאוֹצֵר הראשי של המוזאון החדש לתולדות השואה.

• 1958: תערוכת הקבע הראשונה הוצגה בבניין המינהלה של יד ושם. בתערוכה היו 163 פריטים, בעיקר מסמכים.

• 1959:  תערוכת האמנות הראשונה הוצגה בבניין המינהלה של יד ושם, ובה שבעים ציורים.

• 1962: בעקבות משפט אייכמן נפתחה בבניין המינהלה של יד ושם תערוכה חדשה - "לאות ולעד: חורבן יהדות אירופה". המסמכים והתמונות שהוצגו בתערוכה סיפרו את סיפורו של העולם שנחרב בשואה ואת הדרך שבה נחרב.

• 1965: בניין המוזאון נפתח - אולם תצוגות בקומה הראשונה והיכל השמות בקומה השנייה. התערוכה ההיסטורית הוצגה בצדו הימני של האולם, ותערוכת אמנות קטנה הוצגה בצדו השמאלי.

• 1973: בבניין המוזאון הוקמה תערוכת קבע חדשה וגדולה יותר. התערוכה סיפרה את סיפור השואה בסדר כרונולוגי באמצעות תצלומים מוגדלים והסברים שהוצבו על גבי קירות שחורים. 

• 1982: מוזאון האמנות, האודיטוריום וגן הפסלים נחנכו במעמד נשיא צרפת פרנסואה מיטרן. מאמצע שנות ה- 90 המוזאון לאמנות משמש בעיקר להצגת תערוכות מתחלפות.

• 1993: חלק מחודש של התערוכה ההיסטורית נפתח בבניין המוזאון לאחר שינוי ועדכון של התוכן ושל העיצוב. העיצוב החדש שילב אלמנטים המזכירים למבקרים מחנות, רכבות וגדרות תיל.