|
הרבה יותר מאנדרטה
תולדות יד ושם
מאת ד"ר דוד
זילברקלנג
כיצד עם
מטמיע את השבר הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית בזיכרון הקולקטיבי שלו?
באילו כלים אפשר לנתח, לתעד, ללמד ולזכור אירוע שקשה לדמיין ולתאר? מיד
לאחר השואה הצורך לתעד ולהנציח את השואה היה דחוף, וההלם והטראומה היו
עצומים, טריים וכואבים. אך האם היה אפשר לענות על צורך זה ללא הפרספקטיבה
שהזמן מקנה?
שאלות אלו
ושאלות דומות להן העסיקו את המנהיגות היהודית בכל רחבי העולם כבר בזמן
המציאות האיומה של השואה. כבר בדיונים הראשונים, עוד בתקופת השואה, על
הקמת מוסד זיכרון לאומי לשואה, ביזמתו של מרדכי שנהבי, היה ברור שעל מוסד
כזה יהיה לגלם בעת ובעונה אחת את הפרטיקולרי והאוניברסלי, את הלמדני
והעממי, את ההנצחה והתודעה; עוד יהיה עליו לתעד את ממדי הזוועה תוך שמירת
הזהות האישית של קרבנותיה.
דיונים אלו
הולידו את ההצעה לקרוא לרשות הזיכרון "יד ושם", לפי הפסוק "ונתתי להם
בביתי ובחומותיי יד ושם, טוב מבנים ומבנות. שם עולם אתן לו, אשר לא
ייכרת" (ישעיהו נו, ה). דיונים אלה גם הביאו בהמשך לידי חקיקת "חוק
זיכרון השואה והגבורה – יד ושם" באוגוסט 1953 שקבע את הקמת יד ושם
בירושלים. למען הקמתו ניתן מימון ממשלתי וסיוע נדיב של ועידת התביעות ושל
הסוכנות היהודית (ראו
“ועידת
התביעות: שיתוף פעולה מתמשך"
ו-"הסוכנות
היהודית: מסייעת לקידום המטרה").
מאז הקמתו השקיע יד ושם הרבה מחשבה ועבודה קשה במימוש המנדט שניתן לו
לעסוק בהנצחה, באיסוף, בחינוך, במחקר ובפרסום והיה למוסד החשוב בעולם
לזיכרון השואה, למחקר השואה ולחינוך על השואה.
יושב ראש
ההנהלה והמועצה הראשון היה פרופ' בן ציון דינור, שר החינוך דאז ומי שהגיש
לכנסת את הצעת החוק להקמת יד ושם. אחריו כיהן בתפקיד ד"ר אריה ליאון
קובובי. לאחר מותו הופרד התפקיד ליושב ראש מועצה וליושב ראש הנהלה. יושב
ראש המועצה היה גדעון האוזנר, אחריו ד"ר יוסף בורג, והיום מכהן בתפקיד
פרופ' שבח וייס. יושב ראש ההנהלה היה כתריאל כץ, אחריו ד"ר יצחק ארד,
והיום מכהן בתפקיד אבנר שלו.
כבר לפני
שעבר למשכנו הקבוע, עסק יד ושם בכמה פרויקטים מרכזיים: איסוף דפי עד
להנצחת היהודים שנרצחו בשואה, איסוף מסמכים על השואה ועדויות אישיות של
ניצולים לארכיון ולספרייה, פיתוח מחקר ופרסומים. עד המעבר להר הזיכרון
בשנת 1957 כבר היו באוסף כמה מאות אלפי שמות של קרבנות, נרקמו התכניות
לתערוכה היסטורית ראשונה, והספר הראשון, כרך א' של יד ושם - קובץ
מחקרים, יצא לאור.
בכל שלבי
התפתחותו היה יד ושם חלוץ גם בהנצחה ובמחקר וגם בייצוג התודעה הלאומית.
בפתיחתו של ארכיון שואה באמצע שנות ה- 50 הייתה משום ראיית הנולד
–
החשיבות שבאיסוף ובסידור של החומר כדי להשתמש בו למחקר, להנציח בעזרתו את
הזוועות שהיו מנת חלקם של הקרבנות ואף למנוע את הישנותן. התערוכה
הראשונה, בשנת 1958, שיקפה את ההכרה שכדי להיטיב להבין את השואה, יש
לעסוק בה גם עיסוק חזותי, לא רק באמצעות סיפורים ומסמכים כתובים. יד ושם
היה גם הראשון שעסק בנושא של לא יהודים שהצילו יהודים כאשר בשנת 1962 חנך
את שדרת חסידי אומות העולם.
למשפט אייכמן
סיפק יד ושם סיוע ארכיוני רב, והוא השפיע מאוד על פיתוח ההנצחה והמחקר של
השואה בישראל ובחו"ל. המשפט, הפגיעוּת והבידוד של ישראל בעיני עצמה
במלחמת ששת הימים וביום הכיפורים, השנים שחלפו מאז השואה והעלייה בתיירות
הזרה לישראל
–
כל אלה הולידו גישה חדשה בהנצחה ובמחקר, ויד ושם היה ממנחילה. על פי גישה
זו, אנשים שהזמן והמקום הרחיקו אותם מהאירועים שקרו בשואה זקוקים למידע
היסטורי על השואה. תצוגת קבע חדשה במוזיאון ההיסטורי
–
הראשון מסוגו בעולם –
נפתחה ביולי 1973 וסיפרה את סיפור השואה מתחילתו ועד סופו.
בד בבד החלו
לצאת לאור פרסומים של יד ושם ושל גופים אחרים על נושאים מגוונים יותר
הקשורים לשואה, והדבר בא לידי ביטוי גם בכינוסים המקצועיים ביד ושם. בשנת
1968 קידם הכינוס הבין-לאומי הראשון, על ההתנגדות היהודית בשואה, את
המחקר הבין-לאומי ואת ההבנה של ההיבטים השונים של השואה. הכינוסים
הבין-לאומיים של יד ושם המשיכו למצוא אפיקים חדשים ולהציב אמות מידה
למחקר ולדיון על שורה ארוכה של נושאים הקשורים לשואה כגון ניסיונות הצלה
ומנהיגות יהודית בתקופת השואה.
גם מחלקת
החינוך של יד ושם הייתה חלוצה בהוראה מאורגנת של לימודי השואה לתלמידי
תיכון, לסטודנטים באוניברסיטה, לחיילים ישראלים ולציבור הרחב. ב- 1979 ערך
יד ושם בפעם הראשונה סמינר קיץ למורים ולמרצים מחו"ל כדי להכשירם ללמד את
נושא השואה. היזמות הראשונות צמחו והתרחבו והיו למחלקה ענפה
–
לימים בית הספר המרכזי להוראת השואה.
עד 1980 כבר
נרשמו ביד ושם כמה מיליוני ביקורים, בארכיון היו מיליוני עמודים של
מסמכים, באוסף הספרייה היו למעלה מארבעים אלף כותרי ספרים, שלושת אלפים
בני אדם הוכרו חסידי אומות העולם, ועשרות ספרים ראו אור. בסוף העשור, על
פי המטרה של יד ושם להתרחב ולהיות מודרני יותר, נפתח "יד לילד", הבנייה
של בקעת הקהילות כבר הייתה בעיצומה, מוזיאון האמנות היה לאבן שואבת
למבקרים, והחל פרויקט השיפוץ של המוזיאון ההיסטורי.
התיירות
לישראל המשיכה לגדול ואתה גדלה התיירות ליד ושם - מכמה מאות אלפי מבקרים
בשנה בשנות ה- 70 ליותר ממיליון מבקרים בסוף שנות ה- 80 וליותר מ- 2 מיליון
בסוף המאה. הגידול החד במספר המבקרים וההכרה שבתוך כמה שנים לא יישארו
עוד ניצולים שיוכלו לחלוק את סיפוריהם האישיים הניעו את יד ושם לבחון את
הדרכים לענות על צורכי ההווה והעתיד. באמצע שנות ה- 90 החל יד ושם בפרויקט
פיתוח רב שנתי ובנה משכן הולם לארכיון יד ושם
–
היום מארכיוני השואה הגדולים והנגישים ביותר בעולם
–
ואת הספרייה הגדולה ביותר על השואה. בתכנית הפיתוח "יד ושם 2001" הוקם גם
משכן חדש לפעילויות המחקר של יד ושם
–
המכון הבין-לאומי לחקר השואה. בתכנית הושם דגש מיוחד בחינוך והוקם בית
הספר המרכזי להוראת השואה. בפתח שנת היובל ליד ושם יחל מרכז המבקרים החדש
לשרת את הציבור, ובסופה ייפתח המכלול המוזיאוני החדש.
המוזיאון
ההיסטורי הוא כיום המקום המתויר ביותר ביד ושם, אך מבקרים רבים מתעניינים
גם בדרכי הנצחה אחרות - "יד לילד", אנדרטת הקרון, בקעת הקהילות, גן
הפסלים, תערוכות מתחלפות ושדרת חסידי אומות העולם. (התואר הוענק עד כה
לכעשרים אלף איש.) אחרים משתמשים בארכיון ובספרייה למחקר וללימוד אישי או
אקדמי, ובבית הספר המרכזי להוראת השואה הם משתתפים בסמינרים ובקורסים,
משתמשים בערכות הלמידה כמו תכנית המולטימדיה ונעזרים במרכזייה הפדגוגית.
מזה חמישים
שנה יד ושם מקדיש את פעילותו לזיכרון השואה, ללימוד על השואה ולחינוך על
השואה. עשרות מיליוני מסמכים, מיליוני מבקרים, מאות אלפי משתתפים
בקורסים, עשרות אלפי ספרים ומאות פרסומים מלמדים על תרומתו החשובה
והמתמדת של יד ושם לחקר השואה ולהנצחתה. וכך אמר הרב ישראל בעל שם טוב,
מייסד החסידות, לפני כמאתיים וחמישים שנה: "הגולה נמשכה מהשכחה ובזכירה
סוד הגאולה". במשך שנים יד ושם מקרב את הגאולה הסמלית הזאת. יד ושם אינו
רק עוד אתר הנצחה.
הכותב הוא
עורך
יד ושם
–
קובץ מחקרים.
יד
ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות |
