כיצד התחיל הקשר שלך עם יד ושם?
"הקשר ביני ובין יד ושם הוא
חלק מהטבע שלי. השואה היא חלק מחוויית חיי, ולעולם העיסוק בה אינו נוטש
אותי, לא רגשית ולא אינטלקטואלית", אומר פרופ' שבח וייס, לשעבר יושב ראש
הכנסת וכיום יושב ראש מועצת יד ושם ושגריר ישראל בפולין.
ברוניה קליבנסקי מספרת: "עוד
ב-
1954, כשלא ידעתי עברית כל כך טוב אך ידעתי שפות רבות אחרות, קיבלו
אותי לעבודה בארכיון. יד ושם היה אז לא יותר מדירה קטנה במרכז העיר
ירושלים. מובן שבגלל היותי ניצולת שואה שהייתה קשרית של המחתרת בגטו ביאליסטוק ושל הפרטיזנים, הייתה לי זיקה עמוקה לנושא ורציתי לחקור ולהיות
שותפה בכול, וכאן ניתנה לי ההזדמנות".
הרב ישראל מאיר לאו,
רבה הראשי של מדינת ישראל, מתקשה להיזכר מתי בדיוק החל הקשר בינו ובין יד
ושם, שכן הקשר היה טבעי כבר בתחילת הדרך: "אינני זוכר כיצד התחיל
הקשר", הוא מסביר, "היות שאני רואה את עצמי קשור בטבורי ליד ושם מעצם
היוולדו. יד ושם הוא המפעל המרכזי להנצחה ולזיכרון, ולכן זה היה חייב
לדבר אליי. כל משפחתי, לרבות הוריי, נספו בשואה, ואני הייתי הילד הצעיר
ביותר שניצל מבוכנוולד. זה בית שיש לי אליו זיקה עמוקה ואשר הקשר הולך
ומעמיק עמו עם הזמן, לאורך כל התפקידים ששירתתי בהם".
דברים דומים אומרת גם רות
אליעז, ניצולת שואה אשר במשך שנים רבות מגיעה ליד ושם כדי לספר את סיפורה
האישי, כיצד היה יד ושם לביתה: "מרגע שיד ושם קם והתחלתי להגיע להרצות
ולספר, הוא היה לחלק בלתי נפרד מחיי. ביום-יום איני יכולה לספר את הסיפור
שלי, אנשים רבים אינם רוצים לשמוע על השואה, ואז אני שותקת. רק כשאני
מגיעה אל יד ושם, אני יכולה לדבר על הנושא בפתיחות, בידיעה שרוצים לשמוע
אותי, שזקוקים לי, שהסיפור האישי שלי הוא חלק מההיסטוריה. ביד ושם זקוקים
לעדות שלי גם היום, וזו הרגשה טובה שאפילו היום, בגילי, אני משתתפת
בהנצחה ובחינוך".
עם השנים הלכו והעמיקו
הקשרים בין יד ושם לניצולים, וניצולים רבים קיבלו עליהם למלא תפקידים ביד
ושם, אם בשכר אם ובהתנדבות.
מה
התפקיד שלך ביד ושם?
ברוניה קליבנסקי:
"במשך יותר מארבעים שנה עבדתי במחקר, בפרסום מאמרים, ברישום חומר ארכיוני
בכל השפות האירופיות, בקטלוג ובסיוע לחוקרים. לאט-לאט הגיעו אלינו מסמכים
ארכיוניים, תמונות ומיקרופילמים משארית הפלטה, מוועדות היסטוריות (בזכות
קשריו של מנהל הארכיון דאז ד"ר יוסף קרמיש) ומגטו טרזיינשטט, וכל החומר
עבר תחת ידיי. העבודה ביד ושם אינה עבודה רגילה. בשבילי זו הייתה גם
הגשמת הרצון לשמר, לאפשר לדורות הבאים ללמוד לקח ולא להפסיק ולשאול איך
ייתכן שזה קרה".
הרב לאו: "יותר מכל התפקידים
הרשמיים שלי ביד ושם, כניצול, כחבר מועצה, אני חושב שהתמונה שלי - ילד
מעליית הנוער - הנמצאת בתערוכה 'אין משחקים ילדותיים' עם הכינוי שלי 'לולק',
היא חוט מקשר לעד ביני ובין יד ושם, חלק מיד ושם הוא אצלי, וחלק ממני הוא
יד ושם".
ברוניה קליבנסקי: "אני
מרגישה מזוהה מאוד עם יד ושם, ואחרי כל כך הרבה שנים ביד ושם אני יודעת
שכך רואים זאת גם אנשים מחוצה לו. קיבלתי פעם מכתב בזו הלשון: 'גברת יד
ושם הנכבדה', כאילו שמי הוא שם נרדף ליד ושם. במשך שנות עבודתי הכרתי
היטב את יד ושם –
מהעבודה בארכיון, מהעבודה במעבדה לשימור שייסדתי עם קטה וינר. בעיניי יד
ושם הוא גם מפעל החיים שלי".
במשך שנות פעילותו של יד ושם היו עובדיו עדים למאות רגעים מרגשים בעיני
ניצולים.
בעבור רות אליעז חנוכת "יד
לילד" היא שנגעה ללבה במיוחד, ובעיניה עד היום הוא מקום זיכרון לבתה
התינוקת שנולדה ומתה באושוויץ.
ברוניה קליבנסקי התקשתה
לבחור חוויה אחת מעשרות חוויות מרגשות שחוותה בכל שנותיה ביד ושם: "אני
חושבת שהמפגש עם אנשים מסוימים היה לי המרגש ביותר. בכל השנים זכרתי כל
שם ושם של ניצולים אשר הגיעו למסור את עדותם, עד כדי כך שכאשר הגיעה אישה
אחת, אני זוסמן, למסור את עדותה, שאלתי אותה אם היא לא מסרה לי כבר עדות
פעם. האישה המופתעת סיפרה שהפעם היחידה שהיא מסרה עדות הייתה ב-
1943 עוד
בשווייץ, והתברר שזכרתי אותה משום שכבר קראתי את עדותה ביד ושם".
שבח וייס זוכר רגע קשה ומרגש
כאחד: "כשאירחנו את נשיא גרמניה יוהאנס ראו ואת שר החוץ יושקה פישר.
שניהם אוהדי ישראל, ובכל זאת הקושי גדול וכבד, והוא נותר גם היום".
איך היית מגדיר את המלאכה הנעשית ביד ושם?
אברהם זליג פועל בשיתוף
פעולה עם יד ושם שנים ארוכות. הוא סיפר כי לאחר זמן רב שהוא וניצולים
רבים הדחיקו את השואה מחייהם, פתח יד ושם פתח חשוב בעבורם, לחזור אל עברם
ולהנציח את זיכרונותיהם, מתוך גאווה ואהבה: "שנים ארוכות, ובפרט בעשרים
השנים האחרונות, עשה יד ושם מאמצים בלתי נלאים לסייע לנו הניצולים בכל
ניסיונותינו לשחזר את מאות אלפי שמות הנספים מלודז'. כאשר לאחר חמישים
שנה לחיסול גטו לודז' החזקנו בידינו את הספר ואלה שמות ובו רבע
מיליון שמות, ראיתי בעבודתם אתנו מלאכת קודש".
הרב לאו: "אין מילים המתארות
זאת יותר מהמילים 'מלאכת קודש'. יד ושם הוא בעיניי הקיום לציווי 'זכור את
אשר עשה לך עמלק' - עמלק של ימים אלו הוא הנאצים ומשתפי הפעולה. יד ושם
שותף לקריאה לבעלי מצפון באשר הם ללכת בדרכי אהבת האדם. אחת המלאכות
החשובות ביותר בעיניי –
ויד ושם ממשיך בה גם בימים אלו - היא איסוף שמות 6 מיליוני הנספים בשואה.
אוצר השמות עדיין לא הגיע למלואו, ואני רק מאחל ליד ושם להמשיך ולהגביר
את הפעילות, למען הדורות הבאים ולמען ההבטחה שלא יישנה לעולם".
מה
המסר שלך לדורות הבאים, ואיך יד ושם מבטא את המסר הזה?
הרב לאו: "המסר הוא לא לשכוח
ולא לסלוח, לזכור את האובדים ולזכור מנגד את הפושעים וגם את מי שעמדו
מנגד ולא עשו דבר. מעבר לאלו יש להאיר באור יקרות את מפעלם המבורך של
חסידי אומות העולם. רק אם נקיים מסר זה, נוכל להאמין ולקוות שהעולם לא
יחזה שנית בזוועה כזו".
ברוניה קליבנסקי: "המסר שלי
הוא להיות אנושיים, לחוש חמלה ואהבה לכל אדם ולמגר את הגזענות באשר היא.
אינני יכולה לומר שיש נחמה בכך שאני עובדת כל חיי למען האדת הידע על
השואה משום שדבר אינו יכול לנחם על האבדן, אך יד ושם חרת על דגלו את
ההנצחה ואת הזיכרון, ואני גאה להיות חלק מזה. היום כשאני יודעת איזה שם
עולמי יש ליד ושם, אני גאה במיוחד בהישגיו".
לרגל מלאות חמישים שנה ליד
ושם הניצולים מלאי תקווה שיד ושם יצליח במשימתו החשובה. רובם ככולם
מאמינים כי משימה זו תהיה חשובה פי כמה בעוד שנים, כאשר נתרחק מאירועי
השואה.
האם בעוד מאה שנים עדיין יהיה צורך ביד ושם? מדוע?
שבח וייס: "קשה לנבא
את העתיד. אחריות גדולה במיוחד תהיה מוטלת על כתפי יד ושם כאשר בעוד
עשרים שנה לערך לא יישאר איש אשר עבר את השואה. אני סבור שביד ושם עושים
את המְרב כדי לעמוד במשימה הקשה הזאת".
אברהם זליג: "אני
זוכר היטב כיצד התקשיתי להיות נוכח במשפט אייכמן, ובעמדי מחוץ לבית המשפט
ראיתי ישראלים נכנסים ואחר כך יוצאים בעיניים דומעות, כישראלים יהודים.
מאז ועד היום אני מרגיש כיצד ההתעניינות בשואה הולכת וגוברת, ואני מאמין
שכך זה יימשך. אני גם יודע שיעברו עוד שנים רבות עד שייחשפו בזה אחר זה
כל המסמכים והאמת במלואה תתגלה, וכל זאת הוא חלק מתפקידו של יד ושם".
רות אליעז: "אני מאמינה שיד
ושם יהיה לנצח שם ומקום להנצחה, חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העם היהודי
ושל העולם. כשאני מגיעה היום לספר לחיילים צעירים את הסיפור שלי ואני
רואה אותם לומדים ומתעניינים וכואבים, אני יודעת שיד ושם ימשיך באותה
עבודה חשובה גם בעוד מאה שנים".
הרב לאו: "השואה דומה לתהום
פעורה אשר ככל שאנו קרובים אליה, אי אפשר להבין את עומקה. דווקא מן המרחק
אפשר לראות אותה בכל גודל הזוועה. ככל שעוברות השנים, מספר המתעניינים
בשואה גדל ומתרבים החוקרים והגילויים. אין לי ספק שבעוד מאה שנים יגדל
מספר המתעניינים פי כמה, וכך גם מקומו של יד ושם ותפקידו יהיו חשובים
לאין ערוך".
