התאחדו מחדש

אח ואחות מצאו זה את זה בזכות דפי העד

מאת אוקסנה קורול

יום שישי, 19 בדצמבר (ערב שבת וחג החנוכה), היה יום עבודה רגיל. לא ממש נתתי את דעתי לשלושה מבקרים שככל הנראה לא התכוונו כלל להעיף מבט במאגר השמות של קרבנות השואה. בכל זאת עודדתי אחת מהם - אישה מבוגרת - לנצל את הביקור ביד ושם כדי לחפש במאגר שמות של בני משפחה.

שושנה נובמבר, כבת 73, ביקרה ביד ושם כמה פעמים בעבר אך מעולם לא חיפשה את שמות יקיריה שנספו בשואה. חברה מארצות הברית שתכננה לעשות סרט תעודה על אודותיה ביקשה להתלוות אליה לעוד ביקור ביד ושם.

סייעתי לגב' נובמבר לחפש במאגר, ועד מהרה מצאנו דף עד לזכר אביה יעקב שלמוביץ' שהיא עצמה הגישה ב-1956. בדף העד נכתב ששניים מאחיה- בניק וסמק - נספו אף הם. שושנה זכרה אח שלישי, שלמאק, והניחה שאף הוא מת. ערכתי חיפוש נוסף במאגר, ולהפתעתנו מצאנו דף עד נוסף על יעקב (מוטל) שלמוביץ' שהגיש בשנת 1999 בנימין (בני) שילון, לשעבר בניק שלמוביץ', לזכר אביו.

עד מהרה התברר כי כארבע שנים קודם לכן שלח בני, היום בן 77, ליד ושם דפי עד ותיעד בהם את כל בני משפחתו שנספו בשואה. בני המשפחה היו הוריו יעקב ובאשה, אחיו שלמאק ושי (סאמק), וכן אחותו הצעירה רוזה (שולמית) שלמוביץ' – היא שושנה נובמבר.

הכול התחוור לי באחת. היה זה אחד מאותם מקרים שבהם שני ניצולים האמינו שהניצול האחר נספה בשואה. במיוחד מדהים שבמשך כמעט 50 שנה חיו האח והאחות במרחק של 70 קילומטרים בלבד זה מזה בארץ קטנה כמו ישראל ולא ידעו זה על קיומו של זה. לאחר עשרות שנים של ייאוש הצליחו לבסוף למצוא זה את זה, בזכות יד ושם והאוסף המיוחד של דפי העד. דפים אלו, מצבות סמליות לנספים, הם לעתים המפתח לקשר בין קרובי משפחה חיים שבמשך שנים נחשבו אבודים.

האח והאחות נולדו בוורשה: בניק (בני) נולד ב-1926, ורוזה (שושנה) נולדה ב-1930. עקב נסיבות משפחתיות קשות הועברו בניק, רוזה ואחיהם לבתי יתומים ולקרובי משפחה והופרדו זה מזה. רוזה שהתה כמה שנים בבית היתומים של ד"ר יאנוש קורצ'אק אך ערב המלחמה שבה והתאחדה עם אביה שהשתקע בקרקוב.

בנס שרדה רוזה במחנות ריכוז והשמדה נאציים, בהם אושוויץ, שם דחפה אותה קשישה אל מחוץ לתור הילדים לתאי הגזים. בניק מצא מקלט בברית המועצות. מ-1943 הוא לחם בגרמנים בשורות הצבא האדום ובראשית 1945 היה מהמשחררים של אושוויץ. בערך אז שלחו הנאצים את רוזה לרוונסבריק. היא שוחררה לבסוף בנוישטט-גלווה, מהמחנות של רוונסבריק, ב-2 במאי 1945.

רוזה הגיעה לישראל בשנת 1948 וגרה בבני ברק. בניק הגיע מפולין בשנת 1957. רוזה מילאה דפי עד בשנת 1956, ואילו אחיה מילא דפי עד רק כעבור 40 שנה: אחרי כל כך הרבה שנים של דממה הוא הניח שאיש לא נשאר בחיים. "חיפשתי אחריה ואחרי אחיי כל השנים שלאחר המלחמה", נזכר בני לאחר האיחוד מחדש. "אי אפשר לתאר זאת במילים. גדלתי לבד, והייתי חסין מפני בכי, לא ידעתי איך בוכים. אך אתמול בלילה בכיתי".

הסיפור של שושנה נובמבר ושל בני שילון הוא סיפור נדיר מאוד. אך האם הוא יחיד במינו? כמה סיפורים דומים עשויים להיות חבויים באוסף דפי העד? המקרה האחרון של אחים שהתאחדו מחדש היה בשנת 2000, בנסיבות דומות. אני מקווה שכאשר תהיה גישה למאגר השמות של קרבנות השואה באינטרנט בקיץ השנה, יוכלו ניצולים אחרים לשוב ולמצוא זה את זה, גם מקץ 67 שנה.

הכותבת ממונה על שירותי מידע ויעץ בהיכל השמות.

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה  ©2004 כל הזכויות שמורות