דף הבית מגזין יד ושם

חינוך חדשות ידידי יד ושם מדור לדור

לשמור על האמונה

מאת ד"ר מרדכי פלדיאל

 

 לשמע המילים "גבורה בתקופת השואה", רוב בני האדם נזכרים במרד גטו ורשה, בפרטיזנים היהודים או בפעולות אחרות של אומץ לב מעורר השתאות. אולם לגבורה בתקופת השואה היו פנים רבות - הגבורה הייתה פיזית, נפשית, רוחנית ודתית. בפינצ'וב, ליד קילצה שבפולין, נהגה משפחה אחת באומץ לב נדיר כשהתעלמה מהתוצאות הנוראות שהיו עלולים מעשיה להמיט עליה. משפחה אחרת שרדה בזכותה ובזכות האמונה הדתית העמוקה שלה במהלך שנות הבידוד הארוכות שידעה.

 

דפים מלוח השנה ספר תהלים

דפים מלוח השנה (משמאל) וספר תהלים (מימין) שכתבו בני משפחת שיינר בזמן שהתחבאו

בסוכות 1942 רוכזו היהודים שנשארו בפינצ'וב ונשלחו למותם. אחד התושבים היהודים, שלמה שיינר, ובנו הבכור אלטר יחיאל מצאו מקלט זמני אצל פולני. ואולם עד מהרה היה עליהם להצטרף לאם אלטה חיה ולשלושת ילדי המשפחה האחרים – ישראל, יצחק-מנחם וטובה-גיטל – והם ברחו ליערות הקרובים תחת מטר קליעים של הגרמנים. במשך שלושה חודשים עברה המשפחה ממקום למקום בחיפוש מתמיד אחר מזון וביטחון.

 

מאחר שהטמפרטורה ביער ירדה אל מתחת לאפס, לא נותרה לשלמה בררה אלא לבקש עזרה ממכר מקומי, פרנצישק מטיאס. לפני המלחמה הלווה שלמה לפרנצישק כסף כדי שיוכל להשלים את בניית ביתו והרגיע אותו באמרו שיוכל להחזיר את החוב כשירווח לו. פרנצישק הבטיח להחזיר לו טובה ביום מן הימים. בליל חג המולד בשנת 1942 הופיע שלמה על מפתן ביתו של מטיאס בכפר דבובקה. פרנצישק היה מזועזע ממראהו המוזנח של שלמה ועד מהרה נזכר בטוב לבו של שלמה בעבר. על אף חששו מנקמת הנאצים הסכים לעזור לו. במשך שנתיים התגוררו שבעת האנשים – ששת בני משפחת שיינר ואחיינו של שלמה, צמח - בחלל סגור וחשוך סמוך למטבח שהיה בו צינור אוורור אחד קטן. בני משפחת מאטיס נתנו להם מזון דרך פתח בגג שהוביל לאסם והקפידו כל העת למלא את הוראות בני המשפחה המסתתרים בעניין כשרות המזון.

 

רק פרנצישק מטיאס, רעייתו יוזפה ושלושה מחמשת ילדיהם ידעו על היהודים שבמסתור. כדי להעסיק את עצמם ולשמור על מורל גבוה, יצרו לעצמם שלמה ובניו עותקים של ספרי תפילות, בהם ספר תהלים, סידור והגדה. הם הסירו עופרת מעפרונות והמֵסו אותה לדיו; ילדי משפחת מטיאס נתנו להם מחברות לכתיבה. שלמה ובנו ישראל גם חיברו לוח שנה יהודי ובו ציינו לא רק את החגים היהודיים אלא גם את האירועים הטרגיים של 1943 שפרנצישק היה עד להם, למשל: "14.4.43 – 18 יהודים נורים בגורה, כולל שכנינו גרוס ומרדכי גולד עם בנו יצחק; 27.5.43 – מחתרת אנדרוס 'רצ'קה' הרגה ארבעה יהודים ליד וישליצה; 6.11.43 – 17 יהודים נורו ביער בוֹגוּשיצה".

 

צמח מת במסתור מנמק, ופרנצישק קבר אותו קבורה זמנית בחצרו. עם השחרור בינואר 1945 חזרו בני משפחת שיינר לפינצ'וב ושם נוכחו לדעת שאוכלוסייתה היהודית של העיר חוסלה כמעט לחלוטין. לאחר שנמלטו מהתקפה של בוזזים פולנים, הם עברו ללודז', אחר כך לצרפת ובסופו של דבר לישראל. הם לקחו עמם את עבודותיהם היפיפיות וזוג תפילין שהוענקו לישראל לרגל בר המצווה שלו ושימשו את כל הגברים ששהו במסתור.

 

ב-1988 הכריז יד ושם על בני הזוג פרנצישק ויוזפה מטיאס חסידי אומות העולם. בטקס אמר יחיאל שיינר כי הוא אינו יודע לאן יגיע כאשר ימות אך אם יגיע לגן עדן, הוא יודע כי ימצא שם את פרנצישק מטיאס. הקיץ הסכים ישראל שיינר להשאיל ליד ושם כמה מחפצי הדת שיצרה משפחתו במחבוא. כאן הם ישמשו עדות לסיפור נדיר של אומץ, של גבורה ושל אמונה בימים טובים שעוד יבואו.

 

הכותב הוא מנהל מחלקת חסידי אומות העולם.

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה  ©2004 כל הזכויות שמורות

תוכן עניינים מגזין 35

 

מאגר השמות המקוון

משוב לפני ההשקה

 

האמנות כשפה

יצירות וידאו ארט במוזאון החדש לתולדות השואה

 

מהחפצים שיוצגו במוזאון החדש

סמל של תקווה

 

לשמור על האמונה

 

חינוך

הוראת השואה לדורות העתיד

 

מדור לדור

שותפים למורשת

 

התנגדות בלב הגיהינום

60 שנה למרד אושוויץ

 

פרסומים חדשים

שואה והומור

 

חדשות 

 

ידידים ותומכים ברחבי העולם

English דף הבית מגזין יד ושם צור קשר