בשערי הגיהינום
60
שנה לפינוי ולשחרור של אושוויץ
מאת ד"ר
גדעון גרייף
|
 |
|
אושוויץ, פולין: שחזור של שחרור המחנה שצילם הצבא
האדום יום לאחר
השחרור |
ב-27
בינואר 1945, בשעות הצהריים, נכנסו ראשוני החיילים של הארמיה ה-60 של
הצבא האדום למחנה ההשמדה אושוויץ. כעבור שעות אחדות כבר היו בשליטתם
מחנה האם ומחנה בירקנאו. כשנכנסו מצאו החיילים כ-7,000 אסירים, צללי
אדם, מוטלים על הדרגשים המעופשים בצריפיהם או ב"בית החולים", ה"רוויר",
מזוהמים בהפרשות של עצמם ורועדים מפחד שמא ישובו הגרמנים משעבדיהם
ויחסלו אותם ברגע האחרון. היו בהם 200 ילדים, רובם תאומים יהודים,
שפני ניסיונותיו הרפואיים של יוזף מנגלה, רופא ה-אס-אס. חלק מאנשי
הצוות הרפואי של "בתי החולים" במחנה נשארו אתם והמשיכו לנסות ולטפל
בהם.
אסירים תשושים וחולים אלו היו כלואים בכל המחנות שהשתייכו למכלול:
במחנה האם, בבירקנאו, בבונה-מונוביץ וברשת של 46 תת-המחנות של
אושוויץ, בעיקר בשלזיה ובמורביה. הם לא היו מסוגלים להצטרף לטורים
הארוכים של 56,000 האסירים שהובלו ב"צעדת המוות" לעומקן של אוסטריה
ושל גרמניה. הגרמנים החליטו לפנות אסירים אלו מהמחנה בחפזה לנוכח
ההתקדמות של יחידות הצבא האדום.
אסור להשאיר עדות כלשהי
הפינוי נעשה על פי ההחלטה העקרונית של מפקד ה-אס-אס היינריך הימלר
שאסור שייפלו בידי בעלות הברית איש מהאסירים ושום מסמך, פריט או רכוש
גרמני. הטראומה הכואבת של היציאה המבוהלת ממחנה מיידנק ושל נפילתו
בידי הצבא האדום ביולי 1944 הייתה טרייה בזיכרונם של הגרמנים.
במיידנק לא הספיקו הגרמנים לחסל את כל מה שרצו לחסל בעוד מועד, ולידי
הסובייטים נפלו מסמכים וראיות מרשיעות לפשעים - תאי גז וכבשני
משרפות; והגרוע מכול - במחנה נותרו אסירים שיכלו להעיד בגוף ראשון על
הפשעים שנעשו במחנה.
עד
17 בינואר 1945 עדיין היו בחלקיו השונים של אושוויץ
כ-67,000 אסירים, הרוב יהודים, והם נאלצו לעבוד עד הרגע
האחרון במפעלים השונים בבונה-מונוביץ (מפעלי אי-גה פארבן) ובאזורי
התעשייה בשלזיה העילית ובדומברובה. ב-17 בינואר 1945 נערך באושוויץ
המסדר ("אפל") הכללי האחרון של האסירים. כוונת הגרמנים הייתה להשאיר
במחנה "אדמה חרוכה" כדי שלא יישאר זכר למעשיהם באושוויץ, ולכן מן
המחצית השנייה של 1944 עשו אנשי ה-אס-אס במחנה מאמצים גדולים לטשטש
את עקבות פשעיהם. מסמכים רבים שלא היה בהם עוד צורך כמו כרטיסיות
ורשימות אסירים הועלו באש, והחלה שרפה של רשימות הטרנספורטים של
היהודים שנשלחו לאושוויץ לרצח מהיר בתאי הגזים. רק חלק קטן מהמסמכים
הסודיים נותרו לפלטה, ומהם אנו לומדים היום את סדרי המחנה לפרטיהם.
מ-1943 ואילך נשדד מהאסירים רכוש רב ונאסף במחנה המחסנים שכינוייו
היו "קנדה 1" ו"קנדה 2". הרכוש מוין, והחפצים בעלי הערך הוכנו למשלוח
ברכבות משא והועברו לגרמניה. כך למשל מדצמבר 1944 ועד 15 בינואר 1945
הועברו לתחומי הרייך מאות אלפי פריטי לבוש של גברים, של נשים ושל
ילדים. גם חומרי בניין ועץ מצריפים שפורקו הועברו לרייך לשימוש חוזר.
צעדת המוות – "גיהינום עלי אדמות"
לפינוי החפוז גרמה מתקפת הצבא האדום שהחלה באמצע ינואר 1945 וכונתה
"הסתערות ויסלה-אודר". מרגע זה ואילך אחזה בהלה בגרמנים, וכדי להציל
את עצמם, הם הכינו במהירות את פינוי המחנה. בגלל הבהלה והחיפזון
נרצחו בדרך כ-9,000 עד 15,000 אסירים שהתקשו להמשיך בהליכה במסע מוות
של ממש – הם נורו ונפחו את נפשם בדרך. בתנאי מזג אוויר קשים, בקור
מקפיא, הם נאלצו לצעוד בשלג מערבה, קילומטרים רבים ביום, עד שהגיעו
לתחנות הרכבת ומשם הוסעו למחנות הריכוז בתחומי הרייך השלישי.
הצעדה הממושכת לוותה במעשי אכזריות וברצח שבממדיהם לא נפלו ממרחץ
הדמים במחנה עצמו: אנשי ה-אס-אס הלכו במאסף מאחורי האסירים וירו בכל
אסיר שניסה לברוח או שהיה נדמה שהוא מתכוון לברוח ובמיוחד בכל מי
שהתיישב על הקרקע לרגע קט לנוח או לעשות את צרכיו. האדמה המושלגת
האדימה מדם הנרצחים. ההולכים שמעו יריות אין-ספור מאחורי גבם אך פחדו
להסתכל לאחור. כל יום גבה אלפי קרבנות. נראה שבכך המשיכו אנשי
ה-אס-אס להפעיל את המדיניות האוטומטית כלפי אסיריהם ששררה במחנה -
אסיר שהתמהמה איבד את זכותו לחיות. על אף הפיקוח ההדוק והטרור
המתגבר, עלה בידי אסירים לברוח מהטור ולמצוא מקלט בכפרים שבצד הדרך.
מקומיים ניסו לעזור לאומללים הצועדים במזון ומים, אך השומרים הגרמנים
איימו עליהם בנשק ואילצו אותם לסגת.
אסירת אושוויץ לשעבר, חיה רוזנבאום לבית פריבס (המתגוררת כיום
בישראל), מספרת על האימה של צעדת המוות מאושוויץ: "התחלנו ללכת.
השומרים זירזו אותנו עד שבקטעי דרך שונים נאלצנו לרוץ ממש [...] רצנו
בשלג כמו משוגעים, בלי לדעת לאן [...] רצנו עוד ועוד עד שאמא שהלכה
לצדי הגיעה לאפיסת כוחות ואמרה לי: 'עזרי לי לשבת'. לא הנחתי לה לשבת
כי פחדתי שהגרמנים יירו בה [...] ואז, באותו הלילה, אחרי שכבר צעדנו
יומיים ולילה, נתנו לנו לישון באסם [...] זו הייתה צעדת מוות אמתית,
גיהינום עלי אדמות".
קרן
האור היחידה בפרשת הפינוי והחיסול של אושוויץ הייתה שאותם אלפי
אסירים שננטשו מאחור לא נפגעו ורובם שרדו וניצלו.
חיילי הצבא האדום שנכנסו למחנה ב-27 בינואר 1945 נחרדו מהמראה
שנגלה לנגד עיניהם והתגייסו לעזרה מיד. הקצינים והחיילים הסובייטים
בכו למראה הגוויות שנערמו ליד הצריפים ולמראה השלדים החיים למחצה
הגוועים על הדרגשים. הסיוע הדחוף ביותר שנדרש היה אספקת מזון וטיפול
רפואי. החיילים הגישו לאסירים שפע מזון מכל הבא ליד ואחר כך הקימו
במקום מטבחי שדה. למרבה הצער, רבים מהאסירים המשוחררים מתו מהאכילה
המופרזת משום שקיבתם עדיין לא הייתה רגילה לה.
רופאים סובייטים, אחיות וחובשים צבאיים הגישו לאסירים המשוחררים עזרה
ראשונה. בתחילת פברואר 1945 הוקם במחנה המשוחרר בית החולים של הצלב
האדום הפולני. בית החולים פעל עד סוף ספטמבר 1945 בצד בתי חולים
סובייטיים ארעיים. בהדרגה הועברו האסירים החולים מבירקנאו ומבונה-מונוביץ
לביתני האבן שבמחנה האם. בתום שלושה או ארבעה חודשים לאחר השחרור
החלו האסירים שהתאוששו לעזוב את בתי החולים של הפולנים ושל
הסובייטים.
תחילת התיעוד של פשעי
הגרמנים
בזכות הישרדותם של אלפי אסירים במחנה, בד בבד עם הטיפול בהם, היה
אפשר להתחיל לתעד את פשעי הגרמנים באושוויץ. בסמוך לשחרור המחנה
הגיעו אליו צלמי קולנוע סובייטים ופולנים וצילמו אותו בצילום קולנועי
לצורך תיעוד הפשעים. בעולם נתפרסם הסרט שהכין הצוות הסובייטי בראשותו
של מיכאיל פיודורוביץ' אושורקוב. גרסה מקוצרת של הסרט מוקרנת כיום
במוזאון אושוויץ בשפות שונות, לרבות עברית, לקבוצות המבקרים במקום.
שבועות מספר לאחר השחרור החלה ועדה סובייטית ממלכתית לחקור את פשעי
הגרמנים באושוויץ. הוועדה סרקה את המחנה ואת המבנים בו ובדקה בקפידה
את השרידים של מתקני הרצח ואת מה שנותר מהפריטים שנשדדו מהקרבנות.
יותר מ-200 אסירים העידו לפניה, לרבות אנשי הזונדרקומנדו שניצלו בנס
- שלמה דרגון והנריק טאובר. ביזמתו של שלמה דרגון נחשפו בקרבת משרפה
מספר 3 חלק מהרשימות החשאיות שהטמין בקרקע חברו לזונדרקומנדו זלמן
גרדובסקי, והן הועברו לוועדה הסובייטית. רשימות אלו הן מהמסמכים
הנדירים והמקוריים על מחנה אושוויץ, בעיקר משום שהן מתעדות את רצח
היהודים ההמוני בתאי הגזים שבמחנה ואת אנשי הזונדרקומנדו עצמם.
הוועדה הסובייטית אף חקרה את פשעי הגרמנים בתחום הרפואה, ולפניה
העידו אסירים רבים שהיו קרבנות הניסויים הרפואיים, בהם כ-200 ילדים.
גם
שלטונות פולין מינו ועדות חקירה, והן פעלו במחנה בשנים 1945-1946.
ועדות אלו – הוועדה המרכזית לחקר פשעי הגרמנים בפולין והוועדה
המחוזית לחקר פשעי הגרמנים בקרקוב – אספו מסמכים רבים, והם שימשו גם
את בית הדין המיוחד של פולין במשפטו של מפקד מחנה אושוויץ רודולף הס
שנערך בקרקוב בשנת 1947. עם הס נשפטו עוד כ-40 מאנשי צוות המחנה. הס
נידון למוות, וגזר דינו הוצא לפועל בתלייה ליד הכניסה לבניין המשרפה
הישן במחנה האם.
מיום
שעזבו הגרמנים בבהלה את אושוויץ ואת תת-המחנות, נעשו אתרים אלו לעדים
אילמים לפשעים המחרידים שעשו הגרמנים במחנה נגד העם היהודי ועמים
אחרים. באושוויץ נרצחו כ-1.5 מיליון בני אדם, רובם המכריע - למעלה
מ-1.1 מיליון - יהודים.
הכותב הוא היסטוריון ומחנך בבית הספר המרכזי להוראת השואה.
יד
ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות |
