בטקס מרגש ביד ושם ב-23 בנובמבר קיבלה פלישה סצווסר מדליה ותעודת כבוד הנושאת את שם אמה אניאלה (זוודסקה) סצווסר ז"ל – חסידת אומות העולם. סיפורה של אניאלה ראשיתו לפני יותר מ-60 שנה, לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הייתה אניאלה עוזרת בית בביתה של משפחת מרין בעיר בנדין שבדרום מערב פולין. לאחר שהקימו הגרמנים גטו בעיר, עברה אניאלה להתגורר בבית נטוש וחיכתה לידיעות על אודות משפחת מרין. ב-3 באוגוסט 1943 התאספו בתחנת הרכבת בני משפחת מרין עם היהודים האחרים בעיר וגורשו לאושוויץ. עקב הפצרות הוריהם ברחו שני הילדים של משפחת מרין, שאול בן ה-10 ודינה בת ה-8, מרציף התחנה ובסתר מצאו את דרכם לביתה של אניאלה והצטרפו לדודם וולף סצווסר שכבר הסתתר בבית. אניאלה הצליחה להסתיר את שלושת היהודים שהיו בהשגחתה אפילו ממשפחתה במשך שנה וחצי, עד אשר שחררו הרוסים את האזור בינואר 1945. כדי להאכילם היא שימשה טבחית בבית חרושת שייצר מדים לצבא גרמניה. בחשאי היא גם מצאה לה דרך לתוך הגטו ההרוס ושם מצאה, על פי הוראות שנתנו לה הוריהם של שאול ושל דינה, את התכשיטים ואת מטבעות הזהב המוסתרים. אניאלה השתמשה בהם כדי לשחד את מי שהיו עלולים להלשין עליה ועל המסתתרים בביתה. בתקופת המחבוא הארוכה הייתה אניאלה כאם לשאול ולדינה, טיפלה בכל צורכיהם החומריים ועודדה את רוחם. "אין די מילים לתאר את התנהגותה ההומניטרית והאצילית של אניאלה", נזכרה דינה בטקס, "ואת הסיכונים שהסתכנה בהם כדי להציל שני ילדים יהודים ואת בעלה לעתיד". ואכן לאחר המלחמה נישאו וולף ואניאלה ועברו להתגורר באיטליה עם בתם התינוקת פלישה. שאול ודינה היתומים נסעו לישראל. פרופ' שאול מרין, כיום מרופאי העיניים הבולטים בארץ, נכח גם הוא בטקס. מרין זוכר את הגעתו לביתה של אניאלה: "מאוד כעסתי על אלוהים שהרשה לדברים כאלו לקרות. לכן השלכתי את הכיפה שלי ולא הסכמתי לגעת בסידור התפילות של בן דודי. יומיים לאחר הגעתי שאלה אותי אניאלה, פולנייה קתולית דקת אבחנה, אם התפללתי. כשעניתי בשלילה היא אמרה לי: 'אין תפילה - אין ארוחת בוקר'. היא הכריחה אותי לדקלם את תפילת 'מודה אני' (תפילה הנאמרת עם היקיצה בבוקר) בכל יום שהייתי שם".
הכותב הוא מנהל מחלקת חסידי אומות העולם.
ד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות |
תוכן עניינים מגזין 36
מיליוני מבקרים ב- yadvashem.org
חינוך
פרסומים חדשים
|
