דבריו של נשיא בית המשפט העליון, פרופ' אהרן ברק, בכינוס:

"מורי ורבותי

הקמתה של מדינת ישראל היתה בודאי פתרון לבעייתו של כל פרט ופרט מניצולי השואה שפתר בכך את בעייתו האישית.

יחד עם זאת, העלייה שימשה מנוף, סיוע, עזרה ובנתה לבנים בבניה של המדינה שלנו מהקמתה. היינו לבנים בתוך הבניין הגדול הזה ומצב הדברים הזה מחייב בחינה כפולה:

הבחינה האחת, שאני יכול לכנות אותה האובייקטיבית ענינה התרומה שתרמו ניצולי השואה שעלו לישראל בבנייתו של הבניין , המיקום של הלבנים האלה בבניין הכולל. הבחינה יכולה להיות כוללת והבחינה יכולה להיות ע"פ הענפים השונים- בצבא, בכלכלה, בהתיישבות. מבחינתי שלי במשפט, כשופט,כעו"ד וכיוצ"ב. מהבחינה הזאת ניתן לבחון את הפרט ואת הכלל. את כל זה אני כולל בבחינה האובייקטיבית.

אך ישנה בחינה נוספת שמבחינתי היא מאוד חשובה ואני קורא לה הבחינה הסובייקטיבית. עד כמה השפיעה השואה ולקחיה על התרומה האובייקטיבית- על הפעילות של כל אחד מאתנו בארץ, כאשר צרפנו את הלבנים שלנו לבניין הכללי. האם התרומה של כ"א מאתנו היתה כשל עולים אחרים אשר עלו ללא קשר לשואה ? האם התרומה שלנו היתה כתרומה של ילידי הארץ שגם הם תרמו כמובן תרומה נכבדה ? היש ייחוד בתרומה שלנו – האישית והקולקטיבית ? או שאנו קבוצה של כמה מאות אלפים שבאה לכאן ותרמה כפי שכל קבוצה של מאות אלפים היתה תורמת כשהיא באה למדינה קטנה של 600 אלף אנשים . נדמה לי שהבחינה השניה הזאת שאני מכנה אותה הסובייקטיבית היא חשובה ומעניינת.

אני מוכרח להודות שהרבה שנים לא שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. אך לאט לאט ובמשך השנים שאני משרת את הציבור, השאלה הזאת התחילה להטריד אותי יותר ויותר ומלאה אותי יותר ויותר. אני כבר 26 שנים בבימ"ש העליון, נותן אלפי פסקי דין בכל מיני תחומים ואתי יושבים שופטים שחלקם או שרובם ככולם אינם פליטי שואה. האם יש שוני בין צורת החשיבה שלי לצורת החשיבה שלהם ? האם הפילוסופיה השיפוטית שלי שונה מהפילוסופיה השיפוטית שלהם ? וכאמור השאלה הזאת לא הטרידה אותי בהתחלה בכלל. אני חושב שכמו רבים שעלו לארץ – ניסינו לברוח מן העבר הזה, לשכוח אותו במהירות ולהתערות יחד עם הדברים שסובבו אותנו לאט לאט. רבים מן החברים שלי לא ידעו את ההיסטוריה האישית שלי, אם כי אף פעם לא הסתרתי אותה ואף פעם לא הרגשתי אי נוחות איתה...  אך גם לא הרגשתי גאווה מיוחדת אתה. אך ככל שהשנים עברו ואולי בגללי ואולי בגלל שהילדים התחילו לשאול שאלות התחלתי לתת לעצמי יותר ויותר דין וחשבון האם ה-"מנין באת" שהוזכר פה, השפיע על ה-"לאן אתה הולך" והגעתי לא לאט למסקנה שלהיסטוריה האישית שלי שהיא לא שונה ולא מיוחדת והיא אופיינית לרבים מכם אולי במובן מסוים קלה יותר מפני שאנחנו היינו בגטו ולא במחנה ריכוז, שההיסטוריה האישית הזו היתה לה השפעה, יש לה השפעה ותהיי לה השפעה על התפקוד שלי כמשפטן.

ומהי ההשפעה הזו ?

בן 5 הייתי כשנכנסנו לגטו קובנה. עשרים אלף איש היינו שם, נשארו רק מתי מעט. אנחנו נפגשים מדי פעם ומחליפים זיכרונות, למרות .....שיותר מדי אין לנו מה לאמר משום שכולנו עברנו פחות או יותר אותו דבר. החיים בגטו, האקציות של הילדים... כל הדברים הללו אתם מכירים, אולי טוב ממני, הזוועות, הבריגה. חיי האדם שהם אפס. ומצד שני החיים ביחד, העזרה, הגבורה הניסיון של האחד לעזור לשני, המשפחה ואח"כ הבריחה מהגטו – אמי ואני ברחנו מן הגטו חצי שנה לפני שחוסל. וההצלה ע"י איכר חסיד אומות עולם ליטאי. ואח"כ בואנו לארץ.

אני שואל את עצמי, מהם הלקחים שלי ?

א.

המרכזיות של מדינת ישראל. אני מאמין באמונה שלמה שאילו היתה לנו מדינה אז הדברים שקרו לא היו קורים או לא היו קורים כך. בשבילי המדינה איננה "רע הכרחי" -  כפי שהיא נתפסת אצל רבים מן החוקרים במשפט או במדע המדינה, בעיקר בארצות המערביות של היום. התפקיד של המדינה הוא מצומצם ומוגבל בשביל לאפשר לנו לחיות ביחד, לא מעבר לזה. זאת אינה תפיסתי.  בשבילי המדינה היא הגשמת חלום של דורות, היא תקווה, היא דבר שחלמנו עליו אלפי שנים וסוף כל סוף הגשמנו אותו – אך היא לא דבר מובן מאליו. האנטישמיות היא לא דבר רחוק, כפי שהוא רחוק עבור הילדים שלי. בשבילי האנטישמיות היא חלק ממני, חלק מהמאבק שלי על הקיום שלי. אם כן מצד אחד המרכזיות של מדינת ישראל, החשיבות של שיקולי הביטחון של מדינת ישראל. כשאני שומע שיקולי ביטחון הם מאוד חשובים לי, אני מאמין בהם. זהו לקח אחד.

ב.

הלקח השני הוא במובן מסוים לקח נוגד- הוא החשיבות של היחיד, של האדם. החשיבות של חירות הפרט. מה שהגרמנים ניסו לעשות זה לא רק להרוג  אותנו כקולקטיב אלא גם לפגוע בכבוד שלנו ולהפוך אותנו ל"אבק אדם". והם נכשלו בכך . משום שדווקא בחיים בגטו, למשל, הראו עד כמה "אבק האדם" הזה הצליח לא רק לשרוד אלא גם לשמור על כבוד האדם שלו. ומכאן המרכזיות של היחיד של האדם, כל אדם יהודי ולא יהודי. כאמור, אני ניצלתי ע"י גוי שלא קיבל אפילו פרוטה אחת עבור מעשיו וסיכן את ארבעת ילדיו. המרכזיות של החירות, של הפרט שלנו פה כיהודים ושל הערבים שחיים איתנו, שהם המיעוט כאן, כפי שאנחנו היינו המיעוט שם, את זה אסור לשכוח ומכאן מי שמכיר את פסיקותי יודע את מרכזיות חירות האדם שכתבתי עליה בלי סוף.

המדינה מצד אחד והפרט מצד שני ומה שמתבקש מכך הוא חיפוש האיזון בין הפרט לבין הכלל. בין הקולקטיב לבין היחיד. זהו הלקח שלי – מדינה בעלת עוצמה בלי זכות לפרט זו איננה הלקח שלי. פרט, שיש לו את החירות אך ללא מדינה – זה אנו הלקח שלי. הלקח שלי הוא הניסיון היום יומי, הבלתי מתפשר למצוא איזון נאות בין הצרכים של הפרט ושל הכלל. האם זה באמת לקח שבא מהשואה ? לדעתי זה כן. יתכן וזוהי רציונליזציה שבאה לאחר המעשה, אינני יודע. זוהי אנליזה ולא פסיכואנליזה. אך זוהי לפחות אנליזה שאני מאמין בה.

צריך לעסוק לא רק במה נעשה אובייקטיבית, אלא האם יש ייחוד לעשייה הזאת - סובייקטיבית. האם אנחנו ניצולי השואה למדנו איזשהו לקח מהשואה שכיוון את מעשינו. האם יש לקח קולקטיבי ? האם אנחנו כקולקטיב רגישים יותר לצרכים של המדינה, או פחות ? האם אנחנו רגישים יותר לצרכים של הפרט, או פחות? האם אנחנו מוכנים לחפש את האיזון הזה בין פרט לכלל או לא ? זהו האיזון בין האובייקטיבי לסובייקטיבי.

האם יש לנו איזשהו ייחוד ? נדמה לי שזהו עניין שגם כן כדאי לתת עליו את הדעת בתוך המכלול הכולל שלנו.

תודה."

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות