אלמה רוזה

אלמה רוזה נולדה למשפחת אצולה מוסיקלית וינאית - אביה היה ארנולד רוזה, כנר ומנצח באופרה ובתזמורת הפילהרמונית של וינה, שהוביל את רביעיית רוזה במשך שישה עשורים; אמה היתה ג'סטין מאהלר, אחותו הצעירה המסורה של גוסטאב מאהלר. בעלה של אלמה, הכנר ואזה פריהודה, נודע במרכז אירופה כ" פגאניני של תקופתו".

אלמה -  אשה נלהבת, וספוגה במסורת מוסיקלית, הקדימה את זמנה והיתה עצמאית בחשיבתה. בשנות השלושים, היא ייסדה והובילה תזמורת נשים נודדת – אנסמבל "נערות הוואלס הווינאיות" - שגילמו את השובבות והברק המוסיקלי של וינה הקלאסית. מחייכות ומתנועעות יחד בשמלות-ואלס חינניות,  הנגניות הצעירות הקסימו את הקהל בנגינתן ובקסמן הנשי.

כמו רבים מיהודי וינה המתבוללים שלא שמרו על דתם, משפחת רוזה לא היתה מוכנה לעלייתם של הנאצים. לאחר שהיטלר השתלט על אוסטריה, אחיה של אלמה ואשתו ברחו לאמריקה. אלמה לקחה על עצמה את הטיפול באביה המזדקן. היא לקחה את אביה ללונדון ונסעה לבדה להולנד להמשיך בקריירה המוזיקלית שלה. היא נתפסה על ידי הנאצים בצרפת, הוחזקה במחנה דראנסי ליד פריז ונשלחה לאושוויץ-בירקנאו.

במחנה, אלמה הובילה תזמורת נשים. היתה זו תזמורת הנשים היחידה במחנות הנאציים.

עם כינור ושרביט מנצחים בידיה ורצון של ברזל, היא עיצבה אוסף של נשים מפוחדות לתזמורת, שהפכה לתקוותם היחידה להינצל. נשות התזמורת ניגנו להנאתם של שוביהן הנאציים. בתמורה הן הושארו בחיים.
בדבקותה במוזיקה כמקור להישרדות ובהתעקשותה על סטנדרטים גבוהים שנראו אבסורדים לחלוטין על רקע תאי הגזים והמשרפות במחנה, אלמה הצילה את חייהן של כמה עשרות מחברות התזמורת. רובן של החברות בתזמורת הנשים של אושוויץ- בירקנאו שרדו את השואה. אף אחת מהן, לא נשלחה לתאי הגזים.                  

באופן טראגי, חלתה אלמה במחלה פתאומית ומתה באושוויץ.