רומקובסקי, שהיה לפני המלחמה עסקן ציוני, תמך בתחילה
בפעילותן של תנועות הנוער (בעיקר הציוניות) ואף פרש את חסותו על קיבוצי
ההכשרה שהוקמו במרישין במאי 1940.
אולם מאמצע שנת 1941, חל שינוי בגישתו, מכיוון שתנועות
הנוער סרבו להשתלב במאמץ לארגון העבודה כבסיס להצלה. הוא פרק את הקיבוצים
במרישין ואף התנקם באלו שהמרו את פיו. אף על פי כן, רומקובסקי התיר את
קיומן ופעילותן של תנועות הנוער, עד לשלביו האחרונים של חיסול הגטו.