ניצולי השואה החלו להגיע לארץ ישראל במספרים גדולים מיד עם תום מלחמת העולם השנייה (מאי 1945). "שארית הפליטה" חדלה לראות באירופה בית. מולדתם דמתה בעיניהם עתה לגיא צלמוות ורבים ראו בארץ המובטחת תחליף לבית ולמשפחה שאבדו.
עד קום המדינה הגיעו לארץ קרוב ל 70 אלף ניצולי שואה, רובם ללא אשרות בעליה ב' (עליה בלתי לגאלית). עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, במאי 1948, נפתחו שעריה של ארץ ישראל "מבפנים" ובעשור הראשון לקיומה, קלטה המדינה כחצי מיליון ניצולי שואה, 300 אלף מתוכם בגל העלייה ההמונית שנמשך עד שנת 1951. גל גדול נוסף של ניצולי שואה, בעיקר מפולין והונגריה, הגיע למדינת ישראל במחצית השניה של שנות החמישים.
סיפור היקלטותם של הניצולים בחברה הישראלית בעשור הראשון לקיומה של המדינה, הוא סיפור יוצא דופן שבמסגרתו הפכו מקבוצה של מהגרים שאינה שייכת לדור המייסדים, ואינה דוברת את שפת בני הארץ, לציבור שהוא מעמודי התווך הערכיים של החברה הישראלית ואחד ממוקדי הקונצנזוס האחרונים בה.

תערוכה זו מתמקדת בשני היבטים עיקריים של תרומתם של ניצולי השואה למדינת ישראל בעשור הראשון:
ניצולי השואה במערכה על הקמת המדינה ועיצוב פניה של המדינה.

 

* התערוכה מתבססת על ספרה של פרופ' חנה יבלונקה "אחים זרים" ועל התערוכה "באור התכלת העזה" שהוצגה ביד ושם.