ב 30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת מועצת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ, פרצו קרבות מלחמת השחרור (העצמאות). ניצולי השואה שעלו ארצה בין השנים 1947-1945 גויסו יחד עם שאר היישוב היהודי למערכה והשתלבו במסגרת יחידות ההגנה, הפלמ"ח, הלח"י והאצ"ל. לאחר הכרזת המדינה, ב 14 למאי 1948, הצטרפו לכוח הלוחם גם חיילי הגח"ל ( ראשי תיבות - גיוס חוץ לארץ). לוחמי הגח"ל היו לוחמים מקרב שארית הפליטה שעברו הכשרה על ידי מדריכי צבאיים של 'ההגנה' עוד טרם עלייתם לארץ במחנות העקורים באירופה ובקפריסין. עם הגיעם לארץ, צורפו מיידית לשורות הלוחמים ורבים מהם נפלו בקרב.
בשלבים המתקדמים של המלחמה נלחמו ניצולי השואה בכל החזיתות והיוו כמחצית מהכוח הלוחם (למעלה מ 30,000 לוחמים). גם בקרב הנופלים היה שעורם קרוב למחצית.
במלחמת העצמאות לא הוענקו צל"שים, מלבד מהעיטורים לשנים עשר 'גיבורי ישראל'. יחד עם זה, בתיקי ארכיון צה"ל נצברו המלצות רבות לעיטורים. בספרו "בכל מאודם" ליקט יהושע בר יוסף מתיקים אלו מאה סיפורי גבורה בולטים. מתוך המאה, כעשרים סיפורים קשורים באנשי שארית הפליטה.
מפגשם של המגויסים מקרב שארית הפלטה עם חבריהם ה"ותיקים" היה מפגש טעון ולא פשוט. על כך התווספה בעיית השפה ובעיית חוסר הבית בעורף. מרבית הניצולים דברו ביידיש וידעו מעט מאוד עברית. כך למשל, חיילי גח"ל הושבעו לצה"ל ביידיש.
אך להתגייסות המסיבית הזאת למערכה היו גם היבטים חשובים ומעצבים: לרבים מן הניצולים היא הקנתה תחושה מיידית של בעלות על הארץ ושייכות אליה. אלו ללא ספק זרזו את תהליך קליטתם ובמידת מה עמעמו את טראומת ההגירה אל ארץ חדשה וזרה. אצל חלק מהניצולים שיככה הלחימה גם את תחושות הנקמה שבערה בהם והקנתה משמעות לאסון שפקד אותם רק שנים מספר קודם לכן. רבים מהם כינו תהליך זה כ"נקמת התקומה".
קשה וכואב במיוחד הוא סיפורם של חללי "נצר אחרון- 144 לוחמים ניצולי שואה, אשר נשארו שריד אחרון למשפחתם, עלו אל הארץ בה קיוו למצוא מזור לכאבם ולהקים מחדש את ביתם, אך נפלו במאבק על הקמת המדינה.
 

לסיפורם של חמישה מחללי נצר אחרון, לחצו כאן
לספר יזכור לזכרם של חללי נצר אחרון, לחצו כאן