האתוס הציוני תבע בניית חברה חדשה תוך מזיגה ב"כור ההיתוך"- אולם הגעתם של כחצי מיליון ניצולי שואה לישראל בעשור הראשון לקיומה, יצקה תכנים חדשים לדמותה של ה"ישראליות".
סיפור השתלבותם של ניצולי השואה בחברה הישראלית הוא יותר מכל סיפור של יוזמה עצמית וחדירה של העולים לכל פרצה אפשרית בחברה, בכל תחומי החיים. החברה הישראלית בראשית קיומה של המדינה היתה חברה קולקטיביסטית ועמוסת בעיות קיומיות שלא התעניינה יותר מדי במצוקותיו של הפרט, קשות ככל שהיו. היו אלה העולים בעצמם שחיפשו כל דרך והזדמנות להשתלב בחברה הישראלית.
לאחר מלחמת העצמאות (ועוד במהלכה) הופנו ניצולי השואה לטובת המשימה הלאומית שנתפשה כראשונה במעלה – ההתיישבות. מרביתם של הניצולים הופנו אל הפריפריה ואל אזורי הכפר – כפרים ערבים שננטשו, מושבים וקיבוצים בצפון הארץ ודרומה. בשנת תש"ט (1949) בלבד הוקמו 52 ישובים על ידי אנשי "שארית הפליטה". (ראו מפה). רק לשם השוואה, באותה שנה הוקמו עוד 50 ישובים בלבד על ידי "כל השאר" - ילידי הארץ ויוצאי מדינות לא אירופאיות. בקליטת העולים החדשים תפס מוסד "עליית הנוער" מקום מרכזי וחשוב. בשנים 1952 – 1945 קלטה "עליית הנוער" 25,000 ילדים. שני שלישים מהם נקלט במסגרת חברות הנוער של הקיבוצים והשאר בבתי ילדים ובפנימיות שונות.
המחסום הראשון עליו היו צריכים ניצולי השואה להתגבר על מנת להטמע בחברה הישראלית היה מחסום השפה העברית. אפרים קישון, זוכה פרס ישראל, ניצול שואה מהונגריה שעלה ארצה בשנת 1949, היטיב לתאר ביצירותיו הסאטיריות והשנונות את הקושי ברכישת השפה. בספרו הראשון בעברית "העולה היורד לחיינו" (1951) יצר קישון מטבעות לשון חדשים כגון: 'כל הארץ מדן ועד אגד', 'זבנג וגמרנו', 'תרבות ים-תיכונית', 'איש הקוטב המזרחי' ועוד... קישון הוכיח שהעשרת לשון היום יום אינה מותנית בהכרח בשליטה מוחלטת בשפה. קישון עצמו הסביר זאת בדרכו: "הייתי במשך שנים רבות תייר בשפה, וכמו כל תייר סקרן, הבחנתי בתופעות שהילידים אדישים כלפיהם" (מתוך הספר דו שיח ביוגרפי, לונדון-קישון, עמוד ‏189). לאחר שרכשו במהרה את השפה העברית החלו העולים להטמע בחברה הישראלית ולהשתלב בכל תחומי העשייה: הצבא והתעשיות הביטחוניות, התעשייה, הבנקאות, והמסחר, החינוך, המקצועות חופשיים, וכמובן גם בפוליטיקה. דריסת רגל משמעותית ביותר היתה גם בתחום האמנות והתרבות. ניצולי השואה הצטיינו ביוזמה עצמית ובהשענות מינימלית על מוסדות המדינה.
הקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש), יוצא הונגריה, המציא את דמותו של "שרוליק" בשנת 1956. נער צעיר, חבוש כובע טמבל ולובש מכנס קצר וסנדלים או מדי צבא- סמל לצבר. "שרוליק" הופיע באלפי קריקטורות והפך סמל של הישראלי והישראליות. דמותו של שרוליק היתה "סטיראוטיפ חיובי" של היהודי והישראלי ועמדה בניגוד מוחלט לדמות הנלעגת של היהודי כפי שצויר בקריקטורות בגרמניה הנאצית ובשאר אירופה. "בבלוריתו המקורזלת, בעמידתו הבוטחת, בכובע טמבל והסנדלים שלו נתפס שרוליק של דוש בעיניהם ובתחושותיהם של מעריציו הרבים כצבר האולטימטיבי. עלם יהודי צעיר, ממזר חריף וזריז, עוקצני ולוחם..." (שלום רוזנפלד, מעריב 2.3.01 -במלאת שנה למותו של דוש).