האם תערוכתו הרטרוספקטיבית של האמן שמואל בק היא מבט על מסעו של אמן שתחילתו בגטו וילנה וסופו ביער פונאר, על צמרותיו המוריקים, כשהוא נושא עמו לכל אורכו את משא המוראות שחווה בשנות השואה? או שמא המשא הוא הדוחף את האמן לאורך המסע? לשאלה זו אין תשובה חד-משמעית, שכן לפנינו מערך עדין של כלים שלובים, ובהם הנוזל המתאזן אינו אלא מִקשת חייו ויצירתו של האמן, הבאה לידי ביטוי בכל אחת ואחת מיצירותיו בשיווי משקל ייחודי משלה. המסע והמשא שלובים זה בזה, לעתים מוסתרים תחת שכבות הצבע המופשט והאנונימי, לעתים מבצבצים מבין הצורות האמורפיות ולעתים הם הצהרת כוונות חדה וברורה הנאמרת בריש גלי.
המסע והמשא השלובים זה בזה אינם מייחדים את קורותיו של האמן שמואל בק. לפנינו פרדיגמה לסיפורם של הניצולים, מי שיצאו למסע החיים לאחר מפגש עם המוות על זוועותיו, ועל כן נושאים בחובם משא שהוא בה בעת אישי מאוד וקיבוצי - סיפור שואת יהדות אירופה. כמו אחיו הניצולים, תחילה מתעטף בק בשתיקה מתוך רצון להיטמע בהוויה הישראלית עם עלייתו ארצה ב-1948. את מעטה השתיקה הוא משיל מעליו בהדרגה לאורך מסע חובק ארצות ויבשות, עד הרגע שבו הוא חש כי אין הוא יכול עוד לשאת את המשא שבתוכו. כאן מתחיל מסע אחר, מסע לנבכי זהותו, מסע שסופו מפגש חזיתי עם המשא והכרה כי המשא הוא-הוא חלק מעצמיותו ועל כן מחויב להיות ציר יצירתו.
למצטרפים למסע של שישה עשורים בעקבות יצירותיו של שמואל בק, כפי שהן מוצגות בתערוכה זו, נכונה חוויה רבת פנים - מפגש עם אמן המתמודד עם שאלות היסוד של כיצד ואיך שביסוד שפת הציור, אמן המתלבט בין הביטוי המופשט לפיגורטיבי וכל הנמצא במנעד שביניהם. התקופות הסגנוניות השונות כל כך זו מזו מגלות אמן המסוגל לרשום רישום עיפרון עדין במסורת הקלסית מצד אחד ולהניח כתמי צבע פסטוזיים על בדים גדולי ממד מצד אחר. כל תקופה מגלה טפח שהוא מענה צורני על מסעו של אמן בים אפשרויות הביטוי האמנותי, אולם היא מכסה טפחיים על המשא הפנימי. זאת עד רגע המפגש המכונן בצומת – צומת שבו הביטוי הצורני פוגש את האמת הפנימית. המסע והמשא מתהווים לישות אחת, ואף שהיא פרדיגמה, היא ייחודית ופרטית. מסע ומשא – שמואל בק, שישים שנות יצירה.

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות