"ביום שישי, ה1- בספטמבר 1939, החל הסוף של חיי האמיתיים", כתב ברוך מילך ביומנו כשישב במחבוא לאחר שאיבד את אשתו, את בנו הפעוט ואת אמונתו. בבדידות שאפפה אותו החליט לכתוב את קורותיו על אלפי עמודים, פיסות נייר ופתקים, כתיבה כפייתית של מי שכבר איבד את הכול, והוא כותב רק כדי לשמור על השפיות ולהותיר עדות. חייו השלווים של הרופא מגליציה נקטעו באחת ביוני 1941. בשלב של אבדן תקווה וחוסר אמון ביכולתו לשרוד, נעשה היומן שלו לצוואה המופנית לבני משפחתו שנותרו בחיים וכתב אישום נגד הגרמנים והאוקראינים.
"שום דבר, כך נראה, אינו מקרי בספר המוקפד והמדויק כל-כך שהוציאה אביגל. לא שילוב הנוסחים, לא דבריה בתחילת הספר ובסופו, לא תמונת האב ערב המלחמה על הכריכה, לא תמונתו, בערוב ימיו, חובק את שני נכדיו, בניהן של בנותיו ולא תמונתו המהורהרת בדף שממול. אהבה רבה מאד נוצקה למלאכת הספר, ודברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב" (שולמית גבע, "ספרות וספרים", מעריב, 9 באפריל 1999).

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה ©2004 כל הזכויות שמורות