לצפייה בעדויות של מדליקי המשואות, לחצו כאן.

"חברים יקרים – איננו מספרים את סיפורנו על מנת שאנשים יבכו. זה קל מדי. איננו מבקשים רחמים. אם החלטנו לספר את סיפורנו – זה רק מפני שאנחנו רוצים בעולם טוב יותר."

מתוך נאומו של פרופ' אלי ויזל בטקס חנוכת המוזיאון החדש לתולדות השואה בי ושם (15.03.2005).
לנאום המלא באנגלית לחצו כאן.

מפי הניצולים: עדויות על כאב השחרור והחזרה לחיים

"... העניין הזה של שיקום שארית הפליטה, הרצון של היהודים לחיות - זה לא יאומן.
אנשים התחתנו; היו לוקחים צריף אחד ומחלקים אותו לעשרה חדרים קטנים לעשרה זוגות. יצר החיים גבר על הכל - אף-על-פי-כן ולמרות הכל אני חי, ואפילו חיית חיים אינטנסיביים.
כשאני משקיף היום על שלוש השנים בגרמניה - אני נדהם. לקחנו ילדים ועשינו מהם בני-אדם, הוצאנו לאור עיתון; הפחנו רוח בעצמות האלה. החשבון הגדול עם השואה ? למי היה ראש לזה... ידעת את המציאות, ידעת שאין לך משפחה, שאתה בודד, שאתה צריך לעשות. היית עסוק בעשייה".

להורדת העדות, לחצו כאן.

"... ותוך כדי הליכה לקראת החיילים תפסתי את ההרס שזרעה המלחמה. בעיני היתה זו חוויה אישית מאוד, אולי בגלל שקיוויתי, במשך כל השנים שהיינו בגטו, שאבי בכל זאת עדיין בחיים. ההרס של המלחמה והיתמות שלי התגלו לעיני ביום הניצחון. ראיתי אז את ההרס שזרעה המלחמה אולי בצורה הרבה יותר ריאליסטית מכפי ששמתי לב קודם לכן. אותו ההרס היה למעשה סביבי יומם ולילה, אבל רק ביום הניצחון הבחנתי בו באותו רחוב שהלכתי בו... אז תפסתי כילד את גודל ההרס... ובאמת, יום הניצחון הזה נחרת בזיכרוני עד היום כיום של... - לא יום של חג!"

להורדת העדות, לחצו כאן.

"הגעתי הביתה. לא היה לי לאן להיכנס... שוערת הבית היתה גרה בבית ולא נתנה לי בכלל להיכנס לשם... היו לי גם דודות ומשפחה. הלכתי לראות את הדירות של כל אחד. בכל בית גרו גויים. לא נתנו לי בכלל להיכנס. במקום אחד גם אחת התבטאה 'בשביל מה חזרתם ? הרי לקחו אתכם כדי להרוג אתכם, אז בשביל מה היתה צריכים לחזור ?'. אני החלטתי: לא אשאר כאן, אני הולכת".

להורדת העדות, לחצו כאן.

"היה ברור לנו לכולנו שפולניה זה לא מקום בשבילנו. בכל מקום נשפך דם יהודי. אז נודע לנו על האפשרות לעזוב את פולין ולהגיע לצ'כוסלובקיה. ארזנו את החבילות שלנו; לקחנו את הילדה שהיתה בחיתולים ובשעה 12 בלילה הגיע בעלי מגודל זקן, כדי שלא יכירו אותו... "הקור היה הרבה מעלות מתחת לאפס, שלג וחורף קשה מאד. בגבול אוסטריה איטליה התחילה הילדה לבכות ואז הפעילו חזק מאוד את המנוע של האוטו שלא ישמעו את הבכי שלה...."

להורדת העדות, לחצו כאן.

"כעת, עם השחרור, מה אנחנו עתידות לעשות? לא היה לנו דבר. פחדנו שמא אין לנו איש בעולם. נזקקנו למישהו שיפנק אותנו וידאג לנו. במידה רבה הייתי אני המטפלת של אחותי הקטנה ושל עוד ילדה. ויותר מכל רציתי מישהו שידאג לי ויסיר ממני את נטל הדאגה לילדות; שהדבר לא יפול על כתפי; שאהיה תחת חסותו של מבוגר. קשה לי להסביר זאת, אבל רציתי שמישהו ידאג לי, רציתי משענת. מסתבר שחופש הוא עניין יחסי במידה רבה מאוד.הכבידה עלי הדאגה לעתיד. אנו צריכים לבנות את עתידנו, אך כיצד בונים עתיד?"

להורדת העדות, לחצו כאן.

"זה התחיל כאשר כעבור כמה ימים הגיע הביתה בן-דוד שלי, ולמעשה לא הכרתי אותו, משום שהבחור, הז'לוב הגדול הזה, היו לו שתי אוזניים גדולות, אף אחד גדול ושני חורים בתור עיניים. הוא התחיל להתאושש מהמוזלמניות שלו. בפעם הראשונה בכיתי, נפלתי על צווארו והתחלתי לבכות למראהו, כי הרי אז פתאום התעוררתי - הוא היה התחלת המשבר שלי, שלנו בכלל..."

להורדת העדות, לחצו כאן.

* עדויות אלו ורבות אחרות ניתן למצוא במרכז המידע אודות השואה