מבחר סיפורים

אלבניה

וסל ופטימה וסלי ושלושת ילדיהם: רפיק, חמיד וקמל
(Vesel and Fatima Veseli and their children: Refik, Hamid & Xhemal)

תמונות נוספות

משפחת מנדיל הגיעה לאלבניה מיוגוסלביה. משה מנדיל היה בעליה של חנות צילום מצליחה. כשהגרמנים פלשו ליוגוסלביה באפריל 1941, המשפחה ברחה לחבל קוסובו שהיה באותה עת תחת שלטון איטלקי והיהודים בו היו מוגנים יחסית. לקראת סוף קיץ 1942, הפליטים נעו פנימה אל האזורים שבשליטת האיטלקים, אל תוך אלבניה, בה רוב האוכלוסיה היא מוסלמית.

משפחת מנדיל – משה ואלה וילדיהם גברה ואינה התיישבו בטירנה הבירה. כשעבר בין חנויות צילום, מצא מנדיל חנות שהיתה בבעלותו של אחד ממתלמדיו לשעבר, נשאד פיצריני (Neshad Prizerini ). פיצריני, לא רק הציע למנדיל לעבוד איתו, הוא גם הזמין את משפחתו של משה להישאר בביתו.

בחנות הצילום הכיר מנדיל את רפיק וסלי, המתלמד בן ה-17 של פיצריני, אשר נשלח על ידי הוריו מהכפר קרויה (Kruja ) ללמוד את מקצוע הצילום. לאחר הפלישה הגרמנית לאלבניה, המצב הפך מסוכן עבור היהודים ווסלי הציע שמשפחת מנדיל תעבור לגור בבית הוריו בכפר בהרים. וסלי ומשפחת מנדיל יצאו למסע הארוך דרך שטח סלעי כשהם רכובים על גבי פרדות. הם התקדמו בדרכים צדדיות בחסות הליל, וביום התחבאו בתוך מערות על מנת שלא יתגלו על ידי חיילים גרמנים.

בכפר קרויה, משה ואלה הוחבאו בחדר קטן מעל האסם, בעוד ילדיהם התערבבו עם ילדי משפחת וסלי. זמן מה לאחר הגיעם הביא אחיו של רפיק, ג'מל, משפחה יהודית נוספת מטירנה – יוסף ורוז'יחה בן יוסף ואחותו של יוסף, פיניצה. שתי המשפחות נשארו אצל הוסלים בכפר ההררי עד לשחרור אלבניה בנובמבר 1944. לקראת סוף המלחמה, כאשר הגרמנים היו עסוקים בלחימה בפרטיזנים, גברה הפעילות הצבאית באזור. הכפר הופצץ וחיפושים נערכו בסביבתו.

לאחר המלחמה, כשמפשחת מנדיל שבה ליוגוסלביה, הם הלכו לגור בנובי סאד ומשה פתח מחדש חנות צילום משלו. הם הזמינו את רפיק לבוא ולגור איתם ולהמשיך את הכשרתו כצלם. הוא נשאר אצלהם עד שעלו למדינת ישראל. גם לאחר עלייתם ארצה ולמרות המרחק, שמרו שתי המשפחות על הקשר ביניהן.

ב-1987 כתב גברה מנדיל ליד ושם וסיפר את סיפורו. הוא כתב שהוא חש חובה בשמם של כל אלו שניצלו באלבניה להכיר תודה לעם האלבני בכלל ולמציליו בפרט. "הם אולי לא התחנכו על מורשתם של גטה ושילר, אבל הם יחסו משמעות רבה ביותר לחיי אדם, באופן הטבעי והברור ביותר", הוא הוסיף. העזרה היוצאת דופן שניתנה ליהודים הנרדפים על ידי האלבנים, התבססה על ה- בסה (באלבנית- מילה של כבוד). משמעותה המילולית של המילה בסה היא לקיים הבטחה- לעמוד במילה. אדם הפועל על פי ה- בסה הוא אדם שעומד במילתו. אדם, שאדם אחר יכול להפקיד בידו את חייו ואת חיי משפחתו. קוד התנהגות זה צמח ככל הנראה מן האמונה המוסלמית, כפי שהאלבנים מפרשים אותה.

בשנת 1987, יד ושם החליט להכיר בוסל ופטימה ובילדיהם: רפיק, חמיד וג'מל בתור חסידי אומות העולם. הם היו האלבנים הראשונים שהוכרו על ידי יד ושם. גברה מנדיל כתב מכתב לנשיא אלבניה -  שהיתה באותה עת מדינה סטליניסטית-קומוניסטית מבודדת ולא נגישה – וביקש ממנו לאפשר לרפיק ואשתו לנסוע לישראל על מנת להשתתף בטקס. "באותם ימים,  כשסכנה ומוות ריחפו מסביב, העם האלבני הקטן והאמיץ הוכיח את גדולתו! ללא כל טרוניה ומבלי לבקש כל תמורה, העם האלבני בצע את החובה האנושית הבסיסית והציל את חייהם של הפליטים היהודים בארצו", הוא כתב. גברה צרף למכתב תצלומים שאביו צלם בטירנה

ב-28 בנובמבר 1944, בהם נראה נשיא אלבניה הוג'ה (Hoxha) במצעד הניצחון לאחר השחרור.

רפיק וסלי ואשתו קיבלו את האישור לנסוע לישראל ולהשתתף בטקס לכבודם ביד ושם.