מבחר סיפורים

פורטוגל

אריסטידס דה סוזה מנדס
(Aristides de Sousa Mendes)

דה סוזה מנדס נולד ב-1895 למשפחה אריסטוקרטית בפורטוגל. אביו היה שופט בית משפט עליון. אריסטידס בחר לעצמו קריירה דיפלומטית. לאחר משרות שונות בהן כיהן בבירות שונות באירופה ובארצות-הברית, מונה לתפקיד הקונסול הכללי של פורטוגל בעיר בורדו שבצרפת. במאי 1940, כשהחלה הפלישה הגרמנית לצרפת וארצות השפלה, אלפי פליטים הגיעו לבורדו בתקווה לחצות את הגבול לספרד ולהקדים את הצבא הגרמני הכובש. רבים חששו מהזעם הנאצי לאור התבטאויות אנטי-נאציות פוליטיות קודמות, ביניהם אלפי יהודים שקיוו לעבור דרך ספרד ופורטוגל על מנת לחצות אל מעבר לים ולהגיע למקום מבטחים, הרחק מהגרמנים והצהרותיהם האנטישמיות.

במצב קריטי זה, אסרה ממשלת פורטוגל ובראשה הדיקטטור אנטוניו סאלאזאר (ששימש גם שר החוץ) לאשר ויזות מעבר לפורטוגל לכלל הפליטים וליהודים שבהם בפרט. איסור זה חסם למעשה את הגבול הספרדי עבור הפליטים. בתוך הסיטואציה הקשה של צרפת העומדת על סף התמוטטות מחד, והגרמנים שנמצאים כמטווחי ירי מבורדו – מאידך, נפגש הקונסול הכללי מנדס פנים אל פנים עם היהודים הנמלטים, שלחצו עליו לספק להם אישורי מעבר פורטוגלים במהירות האפשרית. אחד הפליטים, הרב חיים קרוגר, אמר למנדס: "אם ניתפס כאן, אינני יודע מה יעלה בגורלנו". הרב קרוגר סרב לקבל את הצעתו הראשונית של מנדס לספק אשרות עבור הרב ובני משפחתו לבדם והתעקש שיסופקו גם לאלפי היהודים הנטושים ברחובות העיר. לאחר מחשבה נוספת, החליט מנדס לספק את הויזות לכל דורש.

"ישבתי עימו במשך יום שלם, ללא מזון ושתייה, ועזרתי לו להחתים אלפי דרכונים באשרות פורטוגליות", מספר הרב קרוגר. לאנשי הצוות שלו, הסביר מנדס: "הממשלה שלי דחתה את כל הבקשות לויזה של כל הפליטים. אולם אינני יכול להניח לכל האנשים הללו למות. רבים מתוכם הם יהודים, והחוקה שלנו אומרת כי דתו או לאומיותו של כל אדם זר באשר הוא – לא יכולות לשמש עילה כנגדו לאסור על בחירתו בפורטוגל כמקום מקלט. החלטתי לפעול על-פי עיקרון זה. אני עומד לאשר ויזה לכל מי שיבקש אותה – מבלי להתחשב אם הוא יכול לשלם עבורה... וגם אם יפטרו אותי בשל כך, איני יכול אלא לנהוג כנוצרי ולפעול על-פי צו מצפוני."

זה היה מחזה נדיר לראות את האנשים, בני כל הגילאים, כולל נשים הרות וחולים, נעמדים בתור כדי להחתים את דרכוניהם. תגובתה של ממשלת פורטוגל לא אחרה לבוא. שני נציגים נשלחו ללוות את הדיפלומט הסורר לביתו. בדרכם לגבול הספרדי, עצרה הפמליה בקונסוליה הפורטוגלית בעיר באיון. גם כאן המשיך מנדס, עדיין הנציג הרשמי של מולדתו במחוז זה, לחלק אשרות לפליטים יהודים בבריחתם – תוך הפרה בוטה של הפקודות שהגיעו מליסבון. ההערכה המשוערת של כמות הויזות שאישר דה סוזה מנדס מגיעה לכדי אלפים. בפני עוזריו הצהיר: "אני מעדיף להיות עם אלוהים נגד האדם, מאשר להיות עם האדם נגד אלוהים".

כששב לפורטוגל, שוחרר מנדס במהרה מהשירות הדיפלומטי, וועדת משמעת הורתה להשעות לאלתר את כל זכויותיו לפנסיה ולפיצויי פיטורין. מנדס הגיש בקשות ערעור לממשלה ולבית המשפט העליון – אך לשווא. משולל כל הכנסה ועם משפחה בת 13 ילדים לפרנס, נאלץ מנדס למכור את אחוזתו בקבנס דה ויריאטו. הוא נפטר ב-1954 בעוני מר ובחוסר כל.

שניים מילדיו של דה סוזה מנדס קיבלו סיוע מארגון רווחה יהודי – HIAS – להגר לארצות-הברית.

ב-1966 הוכר מנדס בתור "חסיד אומות העולם", הכרה שקיבל מידי יד ושם לאחר מותו, וניטע עץ על שמו בשדרת חסידי אומות העולם. ב-1987, העניק נשיא פורטוגל מריו סוארס למנדס את אות ההוקרה "מסדר החירות" והתנצל בפומבי בפני משפחתו על אי הצדק המוסרי והעוול שנעשה למנדס בידי הממשלה הקודמת. לבסוף, בחודש מרס 1988, הצביע הפרלמנט של פורטוגל פה אחד על החזרתו הרשמית של אריסטידס דה סוזה מנדס לסגל הדיפלומטי. בפורטוגל הוקם מרכז לימוד וזיכרון על-שמו של מנדס, והממשלה הורתה על תשלום פיצויים לבני משפחתו. ב-1988 קיבל מנדס אזרחות של כבוד ממדינת ישראל וב-1998 הופיעו שמו ותמונתו, יחד עם חסידי אומות עולם נוספים, על גבי בול מיוחד שהוציא השירות הבולאי של ישראל.

הדיווחים מספרים, שלאחר שפוטר מתפקידו אמר מנדס לרב קרוגר (אותו פגש שוב מאוחר יותר בליסבון): "אם אלפי יהודים יכולים לסבול בגלל קתולי אחד (קרי: היטלר), אז ודאי שמותר לקתולי אחד לסבול עבור יהודים כה רבים", והוסיף: "לא יכולתי לפעול אחרת ולכן אני מקבל באהבה את שנגזר עלי".