יהודים מצילים יהודים בעתות צרה ומצוקה – היש דבר פשוט וטבעי מזה? האם לא היינו מצפים בראש ובראשונה לעזרה בזמן סכנה ואסון מבני עמנו? לכאורה, מקרי הצלה שנעשו בידי יהודים למען יהודים אינם ראויים להבלטה מיוחדת, כיוון שהם נראים לנו טבעיים, מעשים שבשגרה. לכאורה – כשיהודי מצוי בסכנת-חיים, הוא יכול לסמוך על עזרת היהודים הקרובים לו בזמן ובמקום.
אלא שבחינה מעמיקה יותר של מקרי ההצלה שנעשו בידי יהודים בימי השואה מגלה, כי הדברים אינם כה פשוטים, וכי כל מעשה הצלה של יהודים בידי יהודים – וכאלה היו רבים – לא היה מובן מאליו. כמו בתחומים רבים אחרים גם במקרה זה ערערה השואה את המוסכמות החברתיות, הערכים ומערכות היחסים מן היסוד. היא הביאה להתרופפות מסוימת של קשרי הסולידריות בתוך החברה היהודית. במציאות שבה כל יהודי היה נתון לרדיפה ולסכנת השמדה מעצם היותו יהודי, היה יצר ההישרדות והקיום האינסטינקטיבי לדומיננטי. בד בבד גרמה סכנת ההכחדה של היהודים להעצמה של תודעת שותפות הגורל היהודי. העובדה שעל כולם איימה ההשמדה העמיקה לעיתים את הרצון והמחויבות לסייע לזולת.
בחינת מעשי ההצלה של יהודים על ידי יהודים יכולה ללמד הן על ייחודה של החברה היהודית שנמצאה בשעות האיומות ביותר בתולדותיה, והן על היהודים כחברה אנושית המכילה בתוכה, גם במציאות קיצונית באכזריותה, את מגוון היחסים והערכים האנושיים שלא חדלים מלהתקיים גם בעת כזו.

הסיפורים שלפנינו מציגים קשת רחבה של דרכי הצלה יהודית ומאפשרים מבט נוסף על מורכבות החיים היהודיים בשואה.


לכנס "מי לחיים ? – יהודי מציל יהודים" שנערך ביד ושם במרץ 2003, לחצו כאן