חנה בר ישע

חנה בר ישע היא אשת חינוך ובעבר הייתה מנהלת בית ספר תיכון.

חנה בר ישע נולדה בשנת 1932 בהונגריה. עם גירוש בני משפחתה מהונגריה לאושוויץ, בשנת 1944, היתה חנה בת 12. היא הועברה לבירקנאו, למחנה הנשים ההונגריות, ובנובמבר 1944 הועברה למחנה הייניכן בגרמניה, שם עבדה בבית חרושת לתותחים. באביב 1945 הגיעה חנה לטרזיינשטט בצעדת המוות. כל בני משפחתה הקרובה נספו בשואה.

"ביום השחרור, כשאני יושבת בשערי טרזיינשטט, הייתי חלשה מאד – כבת 13. ידעתי שאם אני אשאר לשבת שם - אמות. אינני יודעת איך זה קרה, אבל קמתי - כנראה בחרתי בחיים."

עם השחרור סירבה להצעת דודתה לנסוע לארצות הברית, ובחרה לעלות לארץ ישראל. היא כתבה מכתב לדודה, יצחק רוזנר, שעלה לארץ לפני המלחמה. במכתב ביקשה ממנו להשתייך אליו, כי הרגישה תלושה ולא שייכת. בשנת 1946 הגיעה חנה לארץ, לאחר מסע ארוך ברחבי איטליה. כשעלו לאונייה נדרשו הנוסעים להיפטר מחפציהם, וחנה נאלצה להשליך לים את רכושה היחיד – מגבת רקומה, מזכרת מאמה.

בארץ הצטרפה חנה לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", התגייסה לגדנ"ע וסיימה קורס מ"כים. היא השתתפה במלחמת השחרור בקיבוץ בארות יצחק, ולאחר המלחמה סייעה בהקמת קיבוץ משואות יצחק. חנה היתה מנהלת בית הספר התיכון במרכז שפירא, בקרבת אשקלון, מקום מגוריה, והיא מסייעת לקליטתם של בני נוער מאתיופיה. כמו כן היא נוסעת כעדה עם משלחות בני נוער וצבא לפולין.

"הרגשתי, במלוא העוצמה, שכאן, על כתפי, אני נושאת עלי משימה. אני לא יכולה מבלי לספר. המשימה הזו נתנה בי עוצמה כל כך אדירה, שכאילו משהו בער בתוכי. הרגשתי שיש לי תפקיד, שזה לא יכול להיות שאני נשארתי בחיים מבלי שיש לי עכשיו תפקיד. הרגשתי שאני רוצה לספר, והרגשתי שעכשיו זה הזמן לתת, לספר את הסיפור, ולהפנים בבני הנוער, כדי שהם יזכרו וכדי שהם ידעו להמשיך ולספר."

חנה נישאה לחיים (וולטפרייד) ז"ל ולה שתי בנות, שבעה נכדים ושני נינים.