ישראל מאיר לאו

ישראל מאיר לאו הוא הרב הראשי לתל אביב והרב הראשי לישראל לשעבר.

לאו נולד בשנת 1937 בפיוטרקוב טריבונלסקי שבפולין. בשנת 1942 גורשו רוב יהודי העיר למחנה ההשמדה טרבלינקה. בין הנספים היה אביו, הרב משה חיים לאו, רבה של פיוטרקוב. ישראל, שכונה "לולק", היה בן חמש אך הצליח לחמוק מהגירוש וכך ניצל. בנובמבר 1944, במהלך סלקציה, הצליחה אמו של לאו להצמיד אותו לאחיו הגדול נפתלי, שנשלח למחנה עבודה. האם נרצחה במחנה ראוונסברוק. לאו גורש עם אחיו נפתלי למחנה עבודה בצ'נסטוכובה ומשם למחנה הריכוז בוכנוולד. בגיל שמונה שוחרר לאו על ידי חיילי הצבא האמריקני בבוכנוולד.

בקיץ 1945 עלו ישראל לאו ואחיו נפתלי לארץ ישראל. הוא למד בישיבות והחל לעבוד כמורה לתנ"ך. לאחר שכיהן כרב במספר בתי כנסת ושכונות, התמנה כרב הראשי של נתניה, ולאחר מכן – של תל אביב. כמו כן כיהן כחבר מועצת הרבנות הראשית. בין השנים 1993-2003 כיהן הרב לאו כרב הראשי האשכנזי לישראל, ולאחר תום כהונתו זו שב לכהן כרב העיר תל אביב.

כניצול שואה עוסק לאו רבות בזכר השואה ובהנצחתה. בעת כהונתו כרב הראשי לישראל פעל לקרב בין היהדות לכנסייה הקתולית. לשם כך נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני והיה לרב הראשי הראשון שנפגש עם אפיפיור. גם לאחר סיום תפקידו כרב הראשי לישראל המשיך לאו בפעילותו לחיזוק הקשר בין הדתות. הרב לאו הינו חבר מועצת יד ושם.

הרב לאו נשוי ואב לשמונה ילדים. הוא חיבר ספרים רבים בנושאי הלכה ומסורת. בשנת 2005 זכה הרב לאו בפרס ישראל על מפעל חיים.

לאחר השחרור, בבית הבראה בצרפת, הגיע איש עסקים שניצל מאושוויץ לברך את 500 הילדים, ניצולי בוכנוואלד, ובהם הילד ישראל מאיר לאו. בהתרגשותו, החל האיש לבכות. כותב לאו: "כל אחד מיושבי רחבת הדשא ניגב את לחייו בשרוול, כאילו בגניבה. כל אחד הגניב מבט ימינה ושמאלה וגילה שגם חבריו נמצאים בדיוק באותו מצב כמוהו. ואז נפרץ הסכר. בבת אחת נפרצו כל הסכרים בקרב כולנו. הדשא באקואי הפך לעמק הבכא, פשוטו כמשמעו. היהודי התיישב על מושבו וכולנו בכינו – בכי משחרר, בריא..."

ואז, תוך כדי הבכי, ענה אחד הנערים: "אנחנו רוצים להודות לכם על המתנה הגדולה מכל, שאותה קיבלנו מכם לפני דקות אחדות, והיא היכולת לבכות. כשלקחו את אבא ואמא שלי, לא בכיתי... מאז השחרור ועוד לפניו, אני מתהלך בהרגשה שאינני אדם נורמלי ואף פעם לא אהיה. שאין לי לב. שאם אני לא יכול לבכות במקומות שצריך לבכות, כנראה יש לי אבן בחזה ולא לב אנוש. כך חשבתי עד לפני חמש דקות. לא עוד. עכשיו בכיתי, והרבה. ואני אומר לכם, שמי שמסוגל לבכות, יוכל מחר גם לצחוק ולשמוח, ולהיות 'מענטש', בן אדם. ועל זה תודתי לכם... אירופה היא בית הקברות שלי. אלוקים אמר לנביא יחזקאל שהוא יפתח את הקברים, יוציא אותנו מבית הקברות הזה וייקח אותנו אל אדמת ישראל. לשם אנו הולכים ולשם נגיע."
(הרב ישראל מאיר לאו, אל תשלח ידך אל הנער, ע' 88-90.)

בתשובה להצעה לשמש רב ראשי בערים בחו"ל, נהג הרב לאו לענות: "הגעתי לארץ ישראל בעירום ובחוסר כל. לעולם לא אוכל להשיב לה כגמולה, בוודאי לא בהיותי בארץ נכר."

(שם, ע' 93.)