הניצולים בתש"ח

ניצולי שואה מספרים: היכן הייתי בעת הכרזת העצמאות

כיתה א', מחלקה 3, פלוגה ג', גדוד 23 - חטיבת כרמלי בתש"ח. 8 מתוך 13 החיילים – ניצולי שואה. המפקד, במרכז למטה – אורי ייבין, עלה מגרמניה ב-1939. מניח ידיים על כתפיו של ייבין – צבי גיל. מקור: צבי גיל

מרדכי אלדר, יליד קימפולונג לה טיסה, רומניה, ניצול אושוויץ, היה במחנה אמדן בגרמניה, אליו גורש על ידי הבריטים כאחד מנוסעי אוניית המעפילים "יציאת אירופה" ("אקסודוס"): "את ההחלטה על הקמת המדינה קיבלנו בריקודים ובשירה וחגגנו עד השעות הקטנות של הלילה. ציפינו לראות איך ישפיע המאורע הגדול על חיינו."
(מרדכי אלדר, אמונה שנגוזה עם משפחתי בתופת, ע' 133)

יוסף גולן שניצל כילד בשורות הפרטיזנים בפולין, עלה לארץ לאחר השואה. בכ"ט בנובמבר 1947 הוא התגורר בחיפה והיה מגויס לפלמ"ח: "רקדנו כל הלילה בשכרון חושים", הוא מספר, "למחרת נשלחנו לקורס מפקדי מכונות יריה" לאחר שבועות ספורים עלה יוסף לרמות נפתלי, תחת אש כבדה, והשתתף בכיבוש מצודת נבי יושע.
(יוסף גולן, לשבת על תער, ע' 141)

מרטין האוזר עלה ערב פרוץ מלחמת העולם השניה לארץ ישראל מגרמניה. בכ"ט בנובמבר היה בבית עולים בחדרה, אותו ניהל: "השעה 00:50 לפנות בוקר. אני יושב ליד מקלט הרדיו ומאזין בדריכות לשידור ההצבעה בעצרת האו"ם... ובכן, יש לנו מדינה יהודית. יש לנו באמת מדינה יהודית בארץ היהודים! דמעות ניגרות על לחיי. זו הפעם הראשונה בימי חיי שאני בוכה בשעה שאני שר את 'התקווה'. אינני מתבייש בדמעותי: זה הרגע שלמענו לחמתי חמש וחצי שנים... לשם כך כדאי לחיות. גם אם לא יתגשמו כל תקוותינו, נדע בכל זאת שזה היה כדאי."
(מרטין האוזר, בדרך הביתה)

משה בייסקי שרד את השואה כעובד במפעלו של אוסקר שינדלר בפלשוב שבפולין, ולאחר השואה עלה ארצה. בכ"ט בנובמבר שמע בייסקי כי אחיו נהרג, במאורעות הראשונים שלאחר ההכרזה על החלוקה: "מותו של אורי היה בשבילי מזעזע יותר מאשר אובדן הורי. כשהנאצים הפרידו ביני לבין משפחתי במחנה מייחוב, לא היה לי אפילו זמן לבכות או לחשוב. אנשי אס-אס קרעו אותי מידיהם ושלחו אותי לצד אחר, בלי שהספקתי להבין מה קורה לי. אבל אובדנו של אחי היה עצב בלתי נסבל, כאב שלא פג."
(גבריאל נסים, בחסד עליון, ע' 60)

ניצולי שואה מספרים היכן היו ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), יום הכרזת העצמאות:

מרדכי אלדר עדיין היה במחנה אמדן בגרמניה, אליו גורש על ידי הבריטים כאחד מנוסעי אוניית המעפילים "יציאת אירופה" ("אקסודוס"): "התפרצות של שמחה, שירה וריקודים, והנפת דגלי לאום, ביטאו את רחשי הלב ואת עוצמת השמחה... את הזמן שנותר [עד לעלייתי ארצה] ניצלתי לשיפור הכושר הגופני, כי חשבתי שזה יועיל לי בהמשך." לאחר כחודש הגיע מרדכי לארץ, גויס לצה"ל ולחם במלחמת העצמאות, בחזית ירושלים.
(מרדכי אלדר, אמונה שנגוזה עם משפחתי בתופת, ע' 133-138)

מרדכי גולדהכט ברח מגטו ורשה וניצל כנער ביערות פולין. ביום הכרזת העצמאות היה מרדכי על סיפון אוניית המעפילים "פרובידנס", שיצאה ב-10 במאי 1948 מנמל מרסיי. בלב ים שמע על הכרזת העצמאות. בלב ים הפכה אוניית המעפילים "פרובידנס" לאונייה חוקית, ומרדכי הפך ממעפיל בלתי חוקי – לעולה למדינתו. ב-22 במאי הגיע מרדכי ארצה, לא במעמד של מעפיל ולא למחנות המעצר של הבריטים בקפריסין או בעתלית - אלא כעולה. מיד התגייס לפלמ"ח ולחם בקרבות על הדרך לירושלים.
(מרדכי גולדהכט, כי אחיה ואספר, ע' 119)

מרטין האוזר היה מנהל בית העולים חדרה ברנדייס. ביומנו כתב: "לקחתי צינור ארוך, תקעתי את קצהו באדמה והנפתי דגל כחול-לבן בראשו, וריכזתי את האנשים סביבו. עמדנו דום לזכר הנופלים ושרנו 'התקווה'. בעיני רבים עלו דמעות. יהא אלהים בעזרנו!"

הלה ברלינסקי, ניצולת ברגן בלזן, הייתה בברגן בלזן בעת הכרזת העצמאות: "שמענו את ההכרזה בערב, בשעה 17:00... באמצעות רמקולים שהיו מוצבים באזור המרכזי של המחנה... התאספנו במגרש. אני זכורת שאנשים צחקו, בכו ושמחו. רקדנו כל הלילה. זה היה משהו. אי אפשר לתאר את השמחה."
הלה נשארה במחנה ברגן בלזן כדי לטפל בניצולי שואה חולי שחפת, ועלתה לישראל בשנת 1951.

טרודי ברגר מגרמניה נכלאה בגטו קובנה ובמחנה הריכוז שטוטהוף. בשנת 1947 עלתה ארצה, לחיפה: "היינו צמודים לרדיו והקשבנו קשב רב. השמחה הייתה גדולה מאד. רצנו לרחובות הרצל ונורדאו בכיכר, ורקדנו הורה. התחבקנו, והייתה הרגשה של עם אחד. אני זוכרת שכניצולת שואה, הרגשתי שתקוותנו להגיע למדינה, לבית משלנו, התממשה. השמחה הייתה גדולה כל כך שצחוק התערבב עם בכי ועם השתוללות... כניצולי שואה, חלמנו תמיד ותהינו אם נגיע שלמים ובריאים."

אריה בן מנחם שרד את אושוויץ ואת דכאו. בשנת 1945 עלה ארצה בעלייה ב' והתיישב בקיבוץ ניצנים: "כאשר שמענו את ההכרזה ניסינו לרקוד, אך החגיגות היו קצרות ביותר. כמעט מיד תפסנו עמדות בשדות סביב, הרי היינו מוקפים כפרים ערביים עוינים וציפינו למתקפה. בתל אביב המשיכו לרקוד, אצלנו לא היה זמן. בתוך זמן קצר פינינו את האמהות ואת הילדים, בכלל זה אשתי, גם היא ניצולה מלודז', ובתי שנולדה בקיבוץ. הם חצו את הקווים... אני נשארתי ונפלתי בשבי המצרי, שם הייתי תשעה חודשים."

אשר ארני מהונגריה עלה כמעפיל, נכלא במחנות המעצר של הבריטים בקפריסין ובעתלית, ועם שחרורו בשנת 1947 התיישב בקיבוץ מעגן והתגייס ל"הגנה". "הייתי חלק מגדוד 103 של 'גולני' שהועבר לקיבוץ דגניה שהייתה מותקפת על ידי הסורים... באותם ימים, סביב יום הכרזת המדינה, אני, כחייל ללא מדים (עוד לא הספיקו להעביר לי אותם), צפיתי בחברי לקרב, גם הוא ניצול שואה כמוני, נופל. שנינו היינו בתעלת קשר ליד הרפת. זה היה קשה ביותר בשבילי."

פרופ' דב לוין מליטא היה פעיל במחתרת והצטרף לפרטיזנים ביערות. באוקטובר 1945 עלה לארץ בעלייה ב' והתיישב בירושלים. הוא שרת ב"הגנה" ובמקביל למד באוניברסיטה בהר הצופים. ביום הכרזת העצמאות כתב ביומנו: "יום היסטורי שוב או היום ההיסטורי, אם כי כל תקופתנו ערך מיוחד לה. בשעה 4:00 הוכרזה המדינה כשגוש עציון נכנע! ויפו נכנעה כמעט ללא תנאי. מנותקים בתחבורה ובטלפון, מרגישים פה את פרפורי לידת המדינה. וכה זכיתי אני לראות ולחזות במאורע, אף כי מרחוק."

"טרדות יומיומיות – שמירה, כביסה, גיהוץ – גם למדנו את זה (ובכ"ז יותר טוב למסור ולקבל מהמכבסה). שינת צהריים, עמידה על המקח בענייני שמירה. לא מרגישים את הרגע הגדול הזה. ספינת עולים מקפריסין הגיעה בלי ביקורת ארצה – הן לזאת נלחמנו כל הזמן... יריות מעבר הלגיון מפריעות את מנוחתי, ואני אץ חזרה לעמדה עד שנגמרת ה'פנטזיה' (מטר יריות)".

חוה מאיר מרומניה עברה את מסעות הגיהינום של טרנסניסטריה. היא עלתה לארץ ישראל כיתומה ושהתה במוסד עלייה בכפר הרא"ה: "ביום הכרזת העצמאות בכיתי מאוד. הרגשתי לבד ומבודדת מאד. לכולם סביבי היו אחים ואחיות שאתם הם חגגו. לי לא היה איש."

דוד עזריאלי נמלט בעת השואה מפולין לברית המועצות, ולאחר שלוש שנות נדודים הגיע לארץ ישראל. בעת הכרזת העצמאות היה עזריאלי בקורס קצינים במחנה דורה, ליד נתניה: "כולנו נאספנו בחדר האוכל של המחנה והאזנו בדאגה לרדיו. המחנה היה שרוי בהאפלה מוחלטת: כל האורות כובו והחלונות היו מחופים היטב, על השולחן הבהבו נרות קטנים, ובשעה שהמתנו להודעתו של בן גוריון שמענו את החדשות האחרונות על התקפות הערבים בירושלים ועל איומי המלחמה מצד כל שכנותיה של המדינה החדשה... היינו שרויים בחרדה ובחשש כבד, ודומני שהכל הרהרו באותו הזמן אם בבוא היום יעמוד לנו כוחנו..."

"דממה עמוקה השתררה. האוויר היה תלוי בכבדות בחדר המואפל, המעיק. ואז נשמע קולו של בן גוריון: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – היא מדינת ישראל", ובבת אחת התחלפה הדממה בתרועות שמחה וקריאת צהלה. בתוך המהומה טיפס אחד מחברי על השולחן ופצח בשיר הרגשני "בערבות הנגב". איש לא הפריע בעדו, וכולנו עמדנו קפואים במקומנו בחיל וברעדה לנוכח הרגע ההיסטורי הגדול..."
(דוד עזריאלי, צעד אחד לפנים, ע' 124-125)

חסיה בורנשטיין-ביליציקה מפולין הייתה פעילה במחתרת בגרודנו ובביאליסטוק ועמדה בראש קבוצת ילדים בעלייה ב'. הם נכלאו בקפריסין ובספטמבר 1947 הועברו לעתלית, ומשם לקיבוץ להבות הבשן. "חזרתי מהעבודה של שתילת יער אורנים עם בעלי, הייני. רדיו לא היה לנו, אלא רמקולים שחולקו לכל החדרים ומקלט [רדיו] מרכזי אחד. שמענו את קולו של בן גוריון המכריז על הקמת המדינה. באפריל, חודש לפני כן, ספגנו התקפה קשה ביותר מהסורים, והיינו מוקפים בכפרים ערביים עוינים. כאשר שמענו, התרגשנו מאד והתחלנו לבכות. אמרתי להייני: "עצוב לי. אני מפחדת שהכל ייגמר לא טוב." מצד אחד זכיתי לשמוע את ההכרזה, ומצד אחר היינו במצב קשה כל כך... אמרתי להייני: 'תראה, מיליונים לא זכו לרגע זה'..."

ד"ר אביגדור שחן מרומניה שרד את השואה בטרנסניסטריה ועלה בעליית הנוער בשנת 1948, לאחר שנכלא בקפריסין. הוא נקלט במוסד עליית הנוער "הדסים": "בצאתי מחדר האוכל ב'הדסים', שם שמענו את הכרזתו של דוד בן גוריון, הייתה שעת בין השמשות. התבוננתי בשמש השוקעת וראיתי בכך סמל: כל מסעות העינויים שלי בשדות טרנסניסטריה, מוכה על ידי האוקראינים, נודד בדרכים בבסרביה, נרדף על ידי הרומנים וכלוא במחנות בקפריסין על ידי הבריטים – שקעו לתהומות. תקעתי את עקבי נעליי בחול הזהוב וידעתי – זאת תחנתי האחרונה והסופית, ואותה לא אנטוש עוד לעולם."