גיטה קלדרון לבית שמי נולדה בשנת 1926 במונאסטיר שביוגוסלביה (כיום ביטולה שבמקדוניה). באפריל 1941 סופחה מקדוניה לבולגריה. ב-10 במרס 1943 ברחו גיטה ושמונה מחבריה מהאזור, בהנהגתו של שמעון (סימו) קלדרון. למחרת עצרו הבולגרים את מרבית יהודי העיר, בהם כל בני משפחתה של גיטה, וכעבור מספר ימים גורשו היהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נספו.

גיטה וחבריה ברחו לקסטוריה, שהיתה באזור הכיבוש האיטלקי של יוון, ושם הצטרפו לפרטיזנים אחיה שבתאי וחברהּ סימו קלדרון. גיטה עבדה בשדות, ובמקביל עסקה בהסברה לנשות האזור, כחלק מהמאמץ האנטי-פשיסטי. בספטמבר 1943 הגרמנים השתלטו על איטליה ועל האזורים שבשליטתה. במרס 1944 עצרו הגרמנים את היהודים שנמצאו בקסטוריה, בהם גיטה, ושילחו אותם לאושוויץ. עם התקרבות הצבא האדום, הובלה גיטה לברגן-בלזן ומשם הוצעדה למחנה ונסברג, שם עבדה בפינוי גופות וחלתה בטיפוס הבהרות. "האחראית אמרה לי: 'אם תתגברי על 48 השעות הקרובות – תחיי'. אחרי 48 שעות של הזיות חום, התעוררתי." מספרת גיטה.

הצבא האדום המשיך להתקרב וגיטה שוב שולחה בקרון מערבה. "עברנו דרך צ'כיה, היינו צמאות ורעבות, בלי אוכל ומים. השומרים שפכו לנגד עינינו דודי מים ולא נתנו לנו לשתות. אלה היו חיילים מבוגרים, לא אנשי אס-אס. תושבי פראג שמעו שעוברים אסירים, עשו מבצע איסוף והביאו לנו לחם." גיטה הגיעה למאוטהאוזן באפיסת כוחות. "הרגשתי שהנשמה שלי עוזבת אותי. אכלתי עשבים שלצד הדרך." חיילים ראו את הנשים בחולשתן והחלו לזרוק פירורי לחם, כדי לראות את האסירות רבות. "אמרתי בלבי: 'אני הולכת למות, אבל עד הרגע האחרון לא אוותר על כבודי ולא אתכופף'. ולא התכופפתי לפירורים."

לאחר השחרור נותרה גיטה יחידה מכל בני משפחתה. היא שבה ליוגוסלביה, נפגשה עם סימו והשניים נישאו. בדצמבר 1948 עלו לישראל עם בתם הבכורה. גיטה התמסרה לטיפול במשפחתה ולאחר שילדיה גדלו, יצאה ללימודים והחלה לעבוד במקצועות אדמיניסטרטיביים. כיום היא מתנדבת בבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה.

לגיטה שלושה ילדים, עשרה נכדים וארבעה נינים.